אבידות ומציאות

אבידות ומציאות

סיפור שמתחיל בתיאור עסיסי של גברת בלונדינית ייצוגית בגיל בו מותר הכול, לא יכול להיות רע. אני ממש צריך להיות אדיוט ולהרוס עלילה עם גיבורה מדהימה, חכמה, נוטפת אנרגיות, לא מפסיקה לרגע לספר סיפורים, מכירה את כל הסלבריטאים שחגגו אצלה בצימרים, אי שם בגליל העליון, שולטת ברזי מנעמי הפינוקים לנופשים כמונו, שעולים לחופשה ליותר משעתיים דחוסות בצימר דיסקרטי נטול מצלמות אבטחה, והסיפור הרי לא על סקס, לפחות לא שלה.

בלונדינית, אני שונא להמציא שמות לגיבורות וצבע שיער זאת החפצה מגעילה ושוביניסטית, אז נקרא לה גברת צימר, או צ.

נתחיל בזה שאותה גברת צ. בכלל לא משלנו. הגיעה ארצה כמתנדבת וקשרה את גורלה בקצין קרבי יפה בלורית שלימים הקים ביחד איתה את מקבץ הצימרים היוקרתי, מול הרי לבנון, בין מסעדות החומוס והלבנה הדרוזית הכי גזעיות ומהם למדה להגיש את סלט הפאטוש הכי קריספי וחמצמץ שהכרתי. כל יחידת אירוח עוצבה במו ידיה, וקושטה באביזרי אירוח ייחודים שנתנו לך הרגשה של דירת אירוח בסביון. מקבץ יחידות מסביב לבריכה שהפכה למאוד פופולרית בימי הקורונה למשפחות החרדות מהווירוס אך עדיין רוצות לחגוג ימי הולדת עם כל הילדים והנכדים, ביחוד כשהסבא משלם על הכול. רשימת ההמתנה ארוכה, אין טענות לבורא עולם שמביא ברכה לפרנסה, ולבעל שמעניק לה כל חג או יומולדת , צמיד או שרשרת מזהב , עדי יהלומים וטבעות מעוצבות שמוציאות את העיניים לכל החברות שלה.

במשפחתה של גברת צימר לא נשארו הרבה נשים, האימא נפטרה מזמן וגם הדודה העשירה מוינה הורישה לה כמה תכשיטים ששרדו את השואה, אבל זה כבר סיפור אחר... בקיצור, יש לנו עסק לא עם מלונאית זוטרה אלא עם אוצרת תערוכת תכשיטים יקרי ערך שגרה בבית עץ על פסגת הר החשוף לקטיושות וגם לגנבים מישובים שכנים. בעיה, ביחוד אם את נצר למשפחה ששרדה את השואה בזכות מטפחת ראש בה נצררו בחופזה תכשיטי הסבתא שעזרו לה ולילדות להגיע מפינסק ברכבת עד סיביר ולהימלט מהנאצים בעור שיניהם.

לאורך השנים, ככל שהעסקים זרמו והצליחו, כבר לא היה צורך בנוכחות בעלי העסק באופן שוטף והם חלקו זמנם בין הר הברכה לעיר התועבה, תל אביב סנטר, בדירת אוהבים פרטית שבנתה להם בלב שדרות רוטשילד, מעל זרם החוגגים האין סופי, ללא הפסקה. בכל נסיעה הייתה נתקפת חששות ופחדים, איפה לשמור את אוצרותיה, תכשיטים, מזומן, תמונות משפחתיות נדירות וגם ספר שירים שכתבה לעצמה בסתר.

בשנים הראשונות היה זה תיק כתף אופנתי שאיתו הייתה נודדת, מטיילת, צמודה אליו באדיקות, שומרת על אוצרותיה. לחברות ששאלו לגבי התיק, סיפרה על תרופות וזריקות שהיא חייבת בהישג יד, למקרה של עקיצות דבורים או אלרגיות לאבק או נשימה בלתי סדירה, תלוי בנסיבות . תמיד היה לה הסבר. התיק גדל, עוד מסמך חשוב, עוד פנקס לגיבוי חומר ששמרה בענן, פנקס שהומר אחר כך בדיסק קשיח ואחר כך בדיסק און קי קטן עליו נצרה את כל תמונות המשפחה, דרכונים, סט כרטיסי אשראי ומזומן למקרה שיהיה צורך לטוס לחו"ל, מעכשיו לעכשיו, כמו אז, בפולין.

זה סיפור קצר שמסכם סיפור חיים של ילדה יפה, בארץ קשה, עם פחדים לא סגורים מפני הבלתי נודע, במציאות בלתי אפשרית. אישה אחראית שסוחבת איתה על הכתף, בתא המטען באוטו או על הכיסא לידה בבית הקפה של ראש פינה, מזוודה קטנה עם אוצרות חייה. זיכרונות, חסכונות, רסיסי חיים, חגורת הצלה למקרה חירום שבו יבוא, והיא כבר מוכנה, תמיד.

בכל סיפור מגיע רגע הטוויסט בעלילה, משהו צפוי מראש, אך מפתיע כשהוא מגיע. כלומר, תיק האוצרות לא נשדד, לא נגנב, פשוט נשכח. ככה סתם. ג. עצרה למסור חבילה ללקוח שהיה במלון גלילי, חנתה בחניון, הוציאה את החבילה מתא המטען, ואת תיק אוצרותיה שהפריע לה בתא המטען בגישה אל החבילה, שכחה על המדרכה ליד האוטו. תיק יתום, קטן ומסכן, לא נשאר הרבה זמן לבדו. כשנזכרה בתיק אחרי כמה דקות נהיגה וחזרה לחניון בחופזה, היה כלא היה. אבדו עקבותיו. כך, אבדו חסכונותיה, זיכרונותיה, הביטחון שיהיה טוב לתמיד, ונשארה התחושה הנוראה, איזה שטות עשיתי.

לסיפור הזה אין סוף טוב. גברת צ. הפעילה את כל קשריה במשטרת הגליל. מכל לובשי המדים ועד אחרון החברים, כולם התבקשו לעזור באיתור האבדה. לשווא. תמיד יש אפשרות שהמוצא הישר יפתיע ויתקשר. אני בטוח שהוא יזכה לחיבוק, נשיקה, הכרת תודה, מעשר ואפילו יותר, וכמובן צימר מפואר שיוכל להתארח בו עם בני משפחתו לפחות פעם בשנה... הסיפור אמיתי, כמו הדמעות של חברתנו העצובה, ומי ייתן כי יום אחד אשמע על איש טוב שהחליט להשיב לה את התיק.

עד שיבוא המשיח, עד שיקרה נס והתיק האבוד יחזור לגברת צ. - אם תראו בשדרות רוטשילד בערב את גברת צימר המדהימה שלנו עם מבט עצוב, הולכת בלי תיק, בלי טבעות נוצצות ובלי צמיד זהב מדהים, עכשיו אתם יודעים למה.