אופס, הזיזו את הבלוקים

לעזור. כמו שעזרו לנו. כמו שעזרו לסבא. כמו שמצפים מאתנו לעזור. כמה שצריך. זאת כמעט חובה. לפחות לדעת דור המילניום. שקשה לו, אם לא עוזרים לו. ההורים.

זה מתחיל בלרכוב על אופנים בגיל חמש , קשה לו עם שיעורי הבית, עם שני נעלמים ועם הדקדוק בצרפתית; קשה בצבא לסיים את המסלול בלי שאימא שלו תדבר עם המ"מ, קשה מאוד להתמודד עם הדיילת בחברת התעופה שסגרה לילדה את הגייט בטרמינל בדיוק בזמן ולא חיכתה לה שתסיים לקנות עוד משהו קטן במזנון לפני הטיסה, קשה להתקבל לעבודה ומזל שאבא מכיר את מנהל משאבי האנוש בחברה, קשה לעבור טסט ראשון על רכב עם הילוכים והכי קשה להם להבין שהעולם השתנה.

מישהו הזיז פה את הגבינה לכולנו. יותר נכון - שהזיזו לנו את הבלוקים. הציפיה לעזרה היא עוד עננה שתלויה מעל לראשי בני המשפחה. עננת דמעות במקרה הטוב או אכזבות ומריבות קשות על מה באמת יותר חשוב. אנחנו או קיצור הדרך אל העושר עבור יקירנו האהובים. לא כולנו עושים אקזיטים, לא לכולם יש אפשרות לקנות שתי דירות ויותר לדור ההמשך. לא לכולם יש. לחלקנו גם אין, ואו טו טו אנחנו גם צריכים עזרה. גישור בדרך אל בית ההורים, השלמה לקצבת הפנסיה שצברנו, שאינה באמת מספיקה לשמירת רמת החיים כפי שהתרגלנו עד כה.

הפתעה. המילנזים יצטרכו לגדול בעולם בו הם צריכים לעזור להוריהם. מה לעשות, אנחנו כבר לא מתים כמו זבובים קצת אחרי גיל חמישים. אנחנו כנראה נשאר פה עוד הרבה שנים, נפסיק לעבוד לפני גיל הפנסיה, למרות שאנחנו נראים צעירים ובריאים, לפחות בכושר לעשות בייביסיטר על הנכדים. כי מי יכול לשלם חמישים שקל לשעה לשמרטפית צעירה ברמת אביב אם אפשר לבקש מסבתא שתבוא...

הדור הבא מדהים. מוצלח. חכם. הם מצליחים להפיק מהחיים פי כמה ממה שאני זוכר שחלמתי לעשות. החלומות שלהם כוללים פרקים שלמים שאני לא מבין ובטח לא מסכים איתם, אבל זה לא העניין. אלו החיים שלהם.

הדור הבא מסתכל אחורה, ומנסה להאמין שכל מה שהיה, הוא מה שיהיה, רק יותר טוב. אז זהו. שזה לא תמיד ככה.

אנחנו לא אמריקאים, שמשגרים את הילדים מהבית לקולג' בגיל 18, ומקווים שתהיה להם נחיתה רכה בחיים האמתיים. אנחנו בהחלט בעד שיישארו לגור אתנו עוד כמה שנים גם אחרי הצבא. המשפחתולוגיה הצפופה גם לא נגמרת אחרי החתונה, הלימודים, הטיול הגדול לחו"ל, המגיפה, הסגרים, הפיטורים מעבודת המלצרות והפרידה מהחברה. בכל שלב הם חוזרים הביתה ומזכירים לנו שהחלום שלנו לעבור לדירת שני חדרים מול הים בלב העיר, מתרחק בעוד כמה שנים.

זאת גם הסיבה שאנחנו נעבור רק לדירת שני חדרים גדולה בתל אביב – למרות שבמקור היא 4 חדרים. זהו. אנחנו זוג. בלי אורחים. בלי מתארחים. בלי מגורים זמניים בין פינוי דירה אחת להתאכלסות בדירה שניה, בין חבר א' לחבר הבא שרק יבוא, בלי הפקדת נכדים בין המייצרים לתקופת הבחינות או סתם לערב הסילבסטר כי לא מצאתם בייביסיטר - רק חדר שינה אחד וזהו. אפילו לא מכינים חדרון לפיליפיני כנגד עין הרע...

תוכנית האב אותה רקמנו על המזח בסן פרנסיסקו על המים, את ואני וערמת הסרטנים – כי מיד אחרי שהילדים עוזבים את הבית אנחנו מוכרים את המכוניות ועוברים להתנייע על אופנוע שיחנה מתחת לדירת סטודיו שנקנה בלב העיר הגדולה – הכול עכשיו במצב POUSE עד שהילדים יעזבו באמת באמת את הבית ובאותה הזדמנות גם ייקחו את כל כל כל הדברים שלהם, כי אנחנו לא נוכל לאחסן את כל בגדי החורף שלהם לתמיד בדירת השני חדרים החדשה שלנו. לא זכור לי שהורות טובה זה כולל שרותי אכסון.

אני מבין הורים שבאמת עושים הכול על מנת לקנות לילד שלהם דירה, אפילו באי שם בפרברי חריש, העיקר שיארוז ויתחיל לחיות בעצמאות ויצאו לדרך לא משנה לאן – כי גם הם עכשיו רוצים לחיות וללחוץ על PLAY במערכת ההפעלה האישית שלהם. גם בני 60 וקצת רוצים להיות ביחד לבד...

הערה – ילדות יקרות שלי. תרגיעו. זה לא אישי. אני רק כותב על חברים שלי. סיפורים שאינם קשורים אליכן. אצל אימא ואצלי הכול בסדר. כפי שדיברנו – קניתי לכל אחת מכן דירה כפי שביקשתן. דירות נהדרות, עם נוף כפרי ושכנים מעניינים, בהרי פורטוגל או בדרום קולומביה, לבחירתכן....

צילומים במיאנמר - חברי נח דולינסקי www.noahdolinsky.com