שונא טרמינלים יחיה בכיף. לא ממש חשוב לעבור את המסלול המוכר שמתחיל בשאלה "ארזת לבד?" ועובר דרך כל תחנות החובה בדרך הייסורים עד לטיול הקסום שחלמתם עליו במחוזות שמעבר לים. כאילו מה, בהרי יהודה כבר טיילתם? זה קרוב מדי, יפה לא פחות, קצר מועד, בערב כבר חוזרים הביתה, וזה שלנו. בשקלים.
במקום בו חזר הביתה ארון הברית שנפל בקרב בידי הפלישתים; בשדות בהם שמשון היה גיבור, נולד להיות גם הוא נזיר ארוך שיער בין צרעה לאשתאול; שם חלק את חייו עם שלוש נשים - האחת אשתו הפלישתית עלומת השם, השניה - הזונה הבוגדנית שלו, ולסיום דלילה הקטלנית שקצצה את מחלפות ראשו; בסמוך למעיין בו תמר המקראית גנבה זרע מהחותן שלה יהודה, אירוע זנותי שבזכותו זכינו להכיר את דוד המלך לדורותיו, חצי שעה מתל אביב. פה לכל אבן יש סיפור אישי מעניין, מקראי, היסטורי, סקסי, אלים, דתי - ממלחמות ישראל הקדומות ועד האחרונות לעצמאות ישראל.
כשהמדריכה, כן - הצטרפנו לטיול חד יומי מאורגן, מזינה אותנו בסיפורים מקומיים, בראש אצלי רצים עוד הרבה סיפורים על המקום בו אבותינו הפכו אותנו לפני שלושת אלפים שנים, מעוד שבט נודד לאור לגויים, ולימים - מאוסף קהילות של יהודים מזוקנים נרדפים ומפוחדים באירופה, למדינה עצמאית ציונית חזקה ועשירה של הרבה בעלי זקנקנים היפסטרים מסוגננים אופנתיים.
אז לא טיפסתי בעקבות לוחמי מבצע נחשון למשלטי באב אל וואד, ולא חיפשנו עוד סיפורי נוסטלגיה מהתקופה המקראית. ביקרנו במספר מנזרים באזור, מפעלי התיישבות חוצי גבולות שאפשריים רק בארצנו. מה שנשמע כהתחלה של בדיחה קלאסית, הוא המציאות המקומית. מסדר נוצרי, רוכש כחוק אדמות כפר מוסלמי שמתפנה מהמקום, שולח קבוצת נזירים.ות נחושים.ות, המארחות קבוצות תיירים סקרניים של יהודים-ישראליים, הבאים לשמוע איך חיים בתפילה מתמדת, עבודה סדורה במחזור יומי קבוע, עם חיוך ואמונה, וממש בלי WI FI . אפילו לא קו אחד במד הקליטה...
הפוסט הקודם היה על ביקור במרתפי כנסיות העיר העתיקה בירושלים, עכשיו אני משתף אותכם בסיור על עולם הנזירוּת הקסום שאירח את עולי הרגל בדרכם ממישור החוף, בואך ירושלים, ונמצא פה בסביבה מימי הצלבנים ועד היום, ובתקופה האחרונה בפתיחות רבה המונחית מלמעלה כלפינו היהודים. אז זהו. זאת הכול מתוך סקרנות וגעגועים לדברים האמיתיים בשכונה הזאת. ריחוק מהבלי הפוליטיקה העכשווית, בה צולבים אותך הרבה לפני שאתה מגיש מועמדות להיות "מלך היהודים" כפי שעשו לצלוב הידוע ההוא.
בין היין והגבינות ביקב מוני שמוכרת משפחה נוצרית-ערבית גלילית, לריבות שרוקחות הנזירוֹת הקתוליות וארוחה מזרחית-ישראלית במסעדת "אמא" העממית שמומלצת בקריית ענבים - ביקרנו גם את הכומר-החברותי אוליביה מאבו גוש. הוא חבר של כולם. מכיר את צמרת המשטרה ועם הרבה חברים בקרב חיילי צה"ל הצעירים שעברו אצלו טבילת הכרות עם הלכות הנצרות ונעים זמירות. תענוג לשמוע את קולו באקוסטיקה המדהימה של אולם התפילה הצלבני המקורי, שולט בשירים ישראליים, בלי כל שמץ של הטפה או רמיזה להדתה בכיוון הנוצרי. איש יקר ואוהב את ארץ ישראל, ובזכות זה גם זכה להיות בעל אזרחות ישראלית בנוסף להיותו צרפתי מלידה.
שוב, כיף להיות תייר במרחק פחות משעה מרמת אביב ובלי צורך לעבור בדיוטי פרי. חזרתי הביתה עם מסר אופטימי ששמעתי מהנזירה אביגיל מבית ג'מאל. כשנפרדה מאיתנו ציטטה משפט הוליוודי מוכר: "הכי טוב, עוד יגיע."
אמן.
Comments