הרבה זמן לא קלעתי לנושא שמעניין את כל שמונת קוראי הנאמנים. פוסט על רומנטיקה, אנטריקוט ורענון הזוגיות - נושא משולב שהצליח לקבל הרבה תגובות. חיוביות. מפרגנות. מנחמות ומסבירות לי בדיוק איפה טעיתי ואיפה באמת נמצא נלו האמיתי בפריז.
אין לי אופי קולינרי נקמני. תמיד תהיה עוד מסעדה ולא מתאים לי לריב את ארוחות העבר שלא צלחו. והאמת - שלא ממש התחשק לי לעמוד בתור שוב במשך שעה בשביל סטייק. יהיה הגורמה הכי סקסי בעיר. גם לי יש גבולות. אוכל תאי גם יכול להיות חגיגה, ובשביל זה לא צריך לעמוד בתור. אולי כי באותו ערב כל הפריזאים היו ספונים מול הטלויזיה לצפות בתבוסה מול ספרד והדחה מאליפות הכדורגל השנה.
חברים, תודה על המידע. אני יודע עכשיו כי האנטריקוט האמיתי שוכן במקומו. גם אמרו לי כי בעל הבית בתקופה הזאת סוגר אותו לרגל הווייקנס המסורתי. אלא אם צליית אנטרקוט הוא ענף אולימפי חדש ואז המסעדה תהיה פתוחה לחובבי התור הארוך שבקצהו סלט חסה, צ'יפס ונתח בקר.
רגע לפני העליה למטוס עצרנו בפונדק דרכים צרפתי. עיירה עם ארמון, אגם, ארוות סוסים ואיך לא, סטייק פילה צרפתי עסיסי ברוטב מפולפל טעים.
נכון שלא הזמנו שולחן. הגענו ספונטנית. כמו בישראל. סמוך. יהיה בסדר. לצערי היה מלא מאוד. עזבנו מאוכזבים בבושת פנים. כנראה שאין על מי לסמוך לבד מאלוהינו שבשמים.
אבל.
משמים מישהו פינה שם שולחן והמלצר הצרפתי רדף אחרינו עם צעקות - מיסייה, מיסייה!
יש אלוהים. גם בצרפת הסוציאליסטית.
התמסרנו לחוויה מתקנת עם קראף יין הבית ומנת פתיחה של כבד אווז שומני עד שחיתות.
למטוס הגעתי עם חיוך. גם דיליי של שלוש וחצי שעות לא ממש עיצבן אותי. טעם המטבח הצרפתי המשובח על שפתי ליווה אותי ברחבי הטרמינל עד להמראה.
Commentaires