אפרים הגדולה

במלחמת לבנון הראשונה הצליחו אויבנו מלבנון לשגר טיל ארוך טווח שנחת בלב מתקני רכבת ישראל במפרץ חיפה. מספר עובדים נהרגו והנזק היה כבד. סדנה זאת, בה עבד סבא אפרים, נקראה על שמו אחרי מותו, סדנת רביב. בצילום תוכלו לזהות את סבא, השלישי משמאל בצווארון פתוח , בחיבוק ידים ומבט של מנהל אמיץ.

סבא אפרים נפטר בגיל צעיר יחסית, יותר צעיר מגילי היום, מהתקף לב קטלני אחרי שהיה כבר מאושפז בחדר המיון של בית החולים בחיפה. אירוע שבימינו לא היה קורה. עם כל יכולות הצנתור וההחייאה, ניתוחי הלב ושיפוץ כלי הדם – אין סיכוי כי אדם צעיר יחסית היה מת מהתקף לב בחדר מיון. אבל אלו היו שנות הששים, לפני 63 שנים, 24 באוקטובר 1961. אני זכיתי להכיר אותו מעט יחסית, וכשרציתי לכתוב עליו מספר מילים – הופתעתי כמה מעט אני יודע עליו.

סבא, איש רכבות בכיר, חי רוב ימיו לצידה של אשתו, אסתר הגדולה כינו אותה, הסבתא הדומיננטית במשפחתנו, אישה מדהימה, אבל את הסדנה קראו על שמו, גאוות משפחת רובינוביץ שלימים עיברתנו את השם לרביב. 

אפרים נולד בשנת 1900 ונפטר ב-16 אוקטובר 1962 .סבתא אסתר, בחורה צעירה שעלתה עם אחיה מרוסיה לישראל של שנות העשרים, בוגרת סמינר לווינסקי עוד כשהיה בנווה צדק. כסמינריסטית לא יכלה לשלם את שכר הלימוד, וזכתה במלגת לימודים מקרן שהקים מנהל המוסד. עם סיום לימודיה עברה לעבוד בכפר גלעדי. שנתיים אחרי נפילת טרומפלדור וחבריו בקרב תל חי, כשאנשי ה"שומר" מתלבטים האם להקים מחדש את תל חי או להתרכז בחיזוק הקיבוץ. והיא, אסתר סבתי, בסך הכול חיפשה בעל ורצתה להקים לה משפחה... 

בארץ היה מחסור במקומות עבודה, משבר כלכלי עמוק. הסבא רבא שלי עלה ארצה וגר בצריף גדול בלב תל אביב. במקום בו הוקם לימים הדיזנגוף סנטר, בשכונת נורדאו. אסתר לא מצאה עבודה כמורה בתל אביב, ונאלצה להסתפק בעבודה כמורה לעברית בישוב נשר, ולמגורים עברה למשק הפועלות הסמוך לקבוץ יגור.

מספרת אסתר לאמי  "לגמרי במקרה פגשתי את עמירם בוברוב, ידיד וותיק, שעבד ברכבת והוא זה שהכיר לי את אפרים, אשר עבד כחרט בבתי המלאכה של הרכבת. היינו זוג מושלם והוא אהב אותי מאוד". יותר רומנטי מזה לא הצליחה להיסחף ולומר.

בתוך מספר חודשים נערכה בתל אביב חתונה כפולה בצריף של אחיה ישרואליק. ראשית נתן את הכבוד וערך חתונה לאחותו אסתר עם אפרים, ואחרי שבוע התחתן בעצמו עם סוניה אותה הכיר עוד בפינסק בדרכו לעלות ארצה. לחתונת אפרים ואסתר הגיעו חבריהם מחיפה, עובדי הרכבת וביחד "עשינו בצריף שמח, שרנו צהלנו וצחקנו", סיפרה סבתא. בשבת אחרי החתונה – חזר הזוג הצעיר לחיפה, ברכבת כמובן, לחדר שכור בדירה של משפחת צ'רניאבסקי, מרצה בכיר בטכניון, שם חיו כשנתיים. לקראת הרחבת המשפחה עבר הזוג הצעיר לדירה קטנה ברחוב החרמון, שם נולדו תמר ועזה'לה, ושם גרו כשלוש שנים אצל מר לוי, בעל הבניין, שלימים היה גם בן זוגה של סבתא אסתר, אלמנה צעירה יחסית שחיפשה תחליף לאיש הרכבות – ונפנפה את הלוי הזה מחייה תוך זמן קצר. כנכד אני זוכר את לוי,  כבד שמיעה, עם מכשיר מסורבל צמוד לאוזניו, כר חבטות לצעקותיה של סבתא שצעקה עליו אם לא שמע וגם כאשר שמע אבל עדיין הגיע לו שיצעקו עליו....

בסדנאות הרכבת בשנות הארבעים של המאה הקודמת עבדו כמאה עובדים ערבים וכעשרים יהודים (בתפקידים יותר בכירים מסבא אפרים). היו עימותים רצחניים בין העובדים שחלקו את אותה סביבת עבודה, סכסוכים שהתגברו ככל שהתקרבו למלחמת השחרור ב-48'.  בעקבות פיגוע רצחני של הלח"י בפועלים ערביים בבתי הזיקוק, בדצמבר 1947, נכנסו פורעים ערבים ורצחו 39 פועלים יהודיים בשטח בתי הזיקוק. סבא וחבריו היו בסדנאות הסמוכות. נזכרת סבתא אסתר: "באותה תקופה היה לינץ' רצחני של עובדים ערבים בעמיתיהם היהודים בבתי הזיקוק. העובדים הערבים (ואולי גם חברים שלהם מהשבאב) רצו לתפוס את  הסדנאות שהתפנו על ידי הבריטים. העובדים היהודים, בהובלת סבא שהיה כבר אז בכיר יחסית, התבצרו במשרד עד שהגיעה עזרה. בזכות אירוע זה בו הגנו אפרים וחבריו על הסדנאות והרכבות, החבורה האמיצה נשארו בחיים והמתקנים בידיים יהודיות.

זוכרת דודה שלי, ארזה שלוי: "רוב הצוות שעבד עם סבא בסדנאות הרכבת היו ערבים. היחסים עמם היו מאד טובים. לסבא היה חבר לעבודה בשם אבו-רמי שהיה בא לבקר את המשפחה. הוא היה אדם נחמד שהיה בקשר טוב עם הילדים, במיוחד עם תמר. מדי פעם הוא היה מביא מתנה זיתים שסבא היה מייצר מהן זיתים דפוקים.  ב 1948 אפרים נסע כדי לנסות לעזור לחברו הערבי ולמנוע את הגירוש שלו ושל משפחתו. זה לא הצליח. "

מסעות הנדל"ן של הרובינוביצים המשיכו, כאשר סבא אפרים ממשיך לעבוד ברכבת וסבתא אסתר רוקמת שדרוג לדירה ברחוב יל"ג תוך שהיא עובדת כמורה.  האדם מתכנן ואלוהים צוחק.  למשפחת רובינוביץ המורחבת, הצטרפה ועלתה מוולקוביסק ארצה משפחת  גנסיה ואריה רובינוביץ, הוריו של סבא  אפרים ובנם יצחק שהגיעו עם הכלה פנינה. במהלך השנים הם חלו ואפרים עזר להם ככל שיכול היה אך החסכונות נגמרו והקשיים רבים. בצערו, אפרים בכה יומם ולילה. בכדי לחסוך בחרו לגור בדירת קומת הקרקע ורק לימים כשרווח קצת עברו לגור בקומה השנייה. 

הסבא רבא אריה חלה בשיתוק והיה מרותק לביתו כשנה עד שנפטר. הסבתא רבא שלי לקחה ללב את מחלתו של בנה יצחק, נשברה, ומתה. כך גם יצחק ופנינה חלו ומתו, כשהם משאירים לאפרים את בנם אורי, אשר אומץ כבן שלישי שלהם. 

במהלך מלחמת העולם השנייה הצליח סבא לאסוף מספיק כסף בכדי לבנות עוד דירה על גג הבניין ברחוב יל"ג, ובמלוא התנופה הפך להיות יזם וקבלן, להכין נדוניה הגונה לשתי הבנות שלו. מכאן לשם, התברר כי לדירה החדשה אין רישיון בניה מתאים, סבא אפרים נאלץ לעצור את הבניה, כל הדירות בבניין נמכרו על ידי הבנק להחזרת החובות וליזם הסוציאליסט נשארה רק דירת מרתף. עוד הוא עסוק בהשלמת הפרויקט ולבנות על הגג עוד דירה – נפטר. לימים הצליח איל רביב ביחד עם אוהד להשלים את סיפור בניית הדירה ביל"ג....

בתקופת המאורעות התגלה אפרים האמיץ. לילה אחד שמע רעשים מחוץ לדירת הקרקע שלהם וגילה בחוץ מחבל ערבי עם פצצה בידו, מנסה להפעילה ולזרוק אותה אל תוך דירת המשפחה. סבא הצליח בידיים חשופות ללא נשק להבריח את הערבי ולהציל את המשפחה מאסון נורא.

סבא לא היה אדם עשיר. בימי המנדט הרוויח 14 לירות לחודש. כפול משוטר, אבל מהנדס מקביל אליו היה מקבל עוד 10 לירות. הוא היה מנהל מחלקת הדוודים בסדנאות, ולימים קודם לתפקיד המנהל של הסדנה.

בכדי להשלים את מסעות הנדל"ן של הסבא שלי חשוב לציין כי באמצע מלחמת העצמאות, כשאמא שלי התגייסה לפלמ"ח, עברו הזוג רובינוביץ לדירתם המשותפת האחרונה ברחוב גאולה 28, קומה שלישית, דירה אותה הכרתי כנכד. דירה ענקית יחסית , על כן סבתא אסתר מיד השכירה חדר מהדירה לסטודנט בטכניון...  אולי כך יגיע חתן לאחת הבנות שלה...

מהדירה בגאולה זכור סיפור עצוב ביותר מתחילת מלחמת העצמאות – בעוד ארזה ותמר עסוקות  בניקיון הדירה בגאולה, ראו מהמרפסת כי ברחוב למטה תולים מודעות אבל על מות חייל במלחמה. תמר, בתחושת חרדה מיהרה לרדת למטה ולראות מה השם במודעה. מתברר כי החלל, שמשפחתו גרה בירושלים, הינו חבר קרוב שלה מימי ביה"ס הראלי, החבר הרציני הראשון שלה בימי קום המדינה. הרבה דמעות וצער. אגב, אחרי מספר ימים פנתה תמר להורי החבר שנפל אשר גרו בירושלים, וביקשה מהם שילחו לה תמונה של הבחור – ואז התגלה לה מהוריו כי לבחור הייתה במקביל גם ארוסה ירושלמית... 

לימים, אחרי מותו , לא יכלה אסתר להמשיך ולגור עם הזיכרונות בדירה הזאת במהלך שנותיה עם אפרים ועברה לגור בדירה ברחוב התשבי... לשם הביאה את לוי החרש ועוד מספר גברים, שאף אחד מהם לא הצליח למלא את החסר, אפרים שלה....

לסבא אפרים לא הייתה מכונית. גם רישיון לנהיגה על מכונית לא היה לו. ורישיון נהיגה על קטר? מי יודע... איש צנוע, אמיץ ביותר, מנהיג מלידה שהעובדים סביבו אהבו. לא גבוה, לבוש מסודר, חזק , אוהב ומכבד את סבתא אסתר; סבא המפנק את נכדו הבכור אתו נהג ללכת לבריכת בת גלים בימי החופש הגדול בהם נהגתי לבוא לחיפה, לסבתא ולסבא...

לפני כל כשלוש שנים התכנס שבט רובינוביץ בסדנת אפרים. מצאנו שם שלט הוקרה לסבא על בית כנסת שהוקם שם לכבודו בקרון ישן, שלט המנציח את שם הסדנה על שמו ואת הקטר 007, שנצבע בצהוב והוצב כאנדרטה לימים בהם לקטרים היה כוח מנוע קיטור ודיזל אדיר עוצמה, בטרם חשמלו את הרכבת וחיברו לה שני קטרים, האחד מושך והשני דוחף.

מתוך הספר "אסתר הגדולה" שנכתב על ידי הסופרת תמר אבידר רובינוביץ אני מצטט מספר אירועים בחייו של אפרים ומשפחתו אשר יעידו ויתארו את הסבא שלי בלשונה המוכשרת של בתו הבכורה, אימי.

הפוסט כולו נרשם על ידי הנכד הבכור, שלומי אבידר שהסתייע בחן, מנהל מוזיאון הרכבת השוכן בסדנאות רביב אשר בצ'ק פוסט , בזיכרונותיה של הדודה שלנו ארזה רובינוביץ שלווי, ציטוטים מהספר "אסתר הגדולה" בהוצאת מודן, ובשבט רובינוביץ, בני ובנות הדוד והדודה שלי.

אפרים 

מילים - הנכד שלומי אבידר

שירה ולחן - הנכד איל רביב

הקטר בראש כל הקרונות

הגבר של הסדנאות 

שיחד עם אסתר מנבט

עשו את רובינוביץ שבט -

אפרים! 

עוד כשעלה לפלסטינה א"י,

עם ניסיון של בדודי קיטור אי-אי

כולם נהו אחריו כמו קטר,

רחב, חסון אמיץ וישר -

אפרים!

קוזאק ציוני נחוש,

זה היה חידוש

אפרים של המשפחה והסדנה.

כמה חבל שבאמצע המצב,

הופ קרס ליבו הרחב,

והקטר  

על המסילה עצר.

השאיר אחריו

את אסתר והילדים

וגם מקצת מהנכדים

מתגעגעים לקטר שנדם

למאנטש שהיה אדם -

אפרים!

מצרף לינק הקלטת סקיצה ראשונית של השיר 'אפרים' על ידי איל רביב, הנכד - קומפוזיטור, מתופף, פסנתרן וזמר, האיש מאחורי להקת הסיטי, ממש גאוות השבט ונחת לסבתא אסתר וסבא אפרים! https://youtu.be/N-sHDeix-EA