ארור הגבר הראשון שהוציא את הפגיון האישי שלו מהנדן ואמר: מאמי , בואי אעזור לך לקצוץ הפטרוזיליה לסלט לפני שהאורחים יגיעו...
משם זה רק התדרדר. בגדול. זה לא שאנחנו בטלנים, רק שכידוע, אנחנו ציידים ולא מלקטים. משימה אחת ביום. לא משנה כמה גדולה המטלה . תנו לנו לצוד איילה - סגור. בא לך להגיש הערב לוויתן - אין בעיה מאמי. עלי. עד סוף היום יש לך את זה על הגריל. לא צריך להזכיר לי. אמרתי לך שתוך חמש דקות אני יוצא לצוד, אז לא צריך להזכיר לי את זה כל רבע שעה!
כוס אמק על הגבר שתמיד מניח את הסכין בצד הנכון של הצלחת. אז מה אם ביקשת ממני רק לסדר את השולחן. מה זה כבר משנה אם הסכין בצד שמאל או ימין? ולאיזה צד פונה הלהב? ואם זה מעל או מתחת למפית שבכלל לא תואמת לצבע המפה. הרי אחרי המנה הראשונה המפית כבר בצבע הרוטב. למה זה כל כך חשוב לך? כל היום רצתי אחרי איילה באחו לצוד לך אותה, אז למה ההתקטננות הזאת עם הסכו"ם? והקערת לסלט שקצצתי - מה הבעיה איתה? הצבע? מה הבעיה בקערת זכוכית שקופה? שקוף מתאים לכל צבע, לא?
בכלל, אסור לנו להתארח אצל חלק מזוגות החברים הטובים שלנו. אחד למד להיות שף, ולאשתו אסור להיכנס למטבח, אחר ירש מאימו ספר מתכונים שעלה מבגדד עצמאית, ואסור לאשתו להכין אוכל אלא עוגות. בחושות ובסיסיות. שלא תסיט את תשומת הלב מסירי המעדנים של הסבתא המנוחה. כל הארוחה. חוויה קולינרית על שלל המנות הזורם לשולחן, וחברי מסביר בדיוק איך הוא מכין את האורז הלבן בו אף גרגר אינו נדבק לחברו, את כדורי הבשר ברוטב אדום הצובע את כל הצלחת בטעם מעדניות ירושלים עתיר תבלינים ונשמה, ואני כבר שומע את השיחה עם מאמי - בדרכנו הביתה. "יש לך מה ללמוד מהחבר שלך..." אמא שלך כתבה 40 ספרי בישול ואתה בקושי מכין לנו חביתה או שורף נקניקיות על ה-BBQ. לך תלמד ממנו קצת, ולא מהחברים שלך שנדבקו לכורסא מול הטלוויזיה ביום הפרישה מהעבודה ובעיקר מבשלים להם סדרות בנטפליקס.
הכי כיף לי, כשאנו מארחים, לתפוס את עמדת שר המשקאות. האחראי על מפלס הכוסות, ערבוב האושר הנוזלי, גיוון מצב הרוח, חליצה, לבן או אדום? כמה קוביות קרח? סודה? מתאים לך עכשיו קוניאק ליד הסיגר באוויר הפתוח? כלומר - יאללה, בוא בבקשה ונעזוב אותן לבד לכמה דקות. הכלים הרי לא יברחו לי, וכמות האוכל שמאמי הכינה תספיק לעוד משפחה אחת לפחות למשך שבוע...
צריך תביעה ייצוגית מול יועצי הזוגיות שמזכירים בנשימה אחת את נושא הבישול הזוגי עם בילויים זוגיים אחרים הטעונים שיפור במסגרת המסע לתיקון הטעמים בתבשיל הקדרה הכי נפוץ שיש - חיי נישואים. סקס, סקי, סיירות, סלאו צמוד, ואולי יש עוד משהו בס' - אבל למה להכניס אותנו למטבח, אלא אם זה טבוע אצלנו בנשמה?
את הנטייה הזאת אנחנו מכירים כבר בשנה הראשונה ומפנימים מי מבשל ומי צד. אצל מי יצר הבישול נחבא עמוק בארון המטבח ולפעמים מחליט לצאת ממנו באמצע החיים ומי שרק טועם ואומר אם חסר מלח ; מי מחליט באיזה צבע המפה, ומי מחזיק את השלט של הטלוויזיה; מי בוחר את האוטו ומי מחליטה לאן האוטו נוסע; מי מזמין אלינו את החבר'ה, ומי מחליטה מי החבר'ה שלנו בכלל; מי נלחם עם הסכין בין השיניים מול ועד הבית, ומי קוצצת עם הסכין את הסביצ'ה סלמון; מי הראש ומי הצוואר - ה-בדיחה הכי מוצלחת מהסרט "חתונה יוונית" בו מסבירה האישה לבת שלה כי הגבר במשפחה הוא הראש, האישה היא רק הצוואר...
אחי, את הפטרוזיליה תקצוץ בשקט. זה לא משהו לספר לחבר'ה, ביחוד אצלנו על המרפסת, גם אם אתה תחת השפעת ויסקי איכותי שמזגתי לך. הן שומעות הכול, וזה חוזר אלי בסוף הערב כבומרנג אחרי שאתה הולך לישון עם מאמי שלך. אז אני שומע בשיחת סיכום האירוע אחרי כל המחמאות שהצלחתי לנסח בכדי לכסות את ההתחפפות הקבועה שלי - " תגיד, לא כדאי שתלמד מהחבר שלך?".
Comments