זה לא סוד. בשבוע הבא הפייסבוק יגעש. כל החברים ירשמו לי ברכת יומולדת. יאחלו לי את כל מה שהם מאחלים לעצמם. הכאילו מתוחכמים ירמזו כי יש למה לצפות בשנה הבאה. יום היומולדת שלי יהיה הפוסט הכי פופולרי שלי לכל השנה ולא בגלל משהו מיוחד שכתבתי.
לא משנה כמה אני מנסה כל השנה לסחוט את עץ הלייקים, לגרד עוד סיפור עם סוף מרגש, להזות עוד טוויסט מפתיע בסיפור חיי, להביא לעזרי את סבא שלמה, לפאר את נפלאות המג"ד ולהשוויץ באחים המוכשרים שלי – לא יעזור. אין לי מושג באמת מי קורא את מה שאני מקליד, מה באמת הם חושבים או למי גרמתי לחשוב קצת על מערכת היחסים שלו עם אשתו האהובה שלא מבינה למה הוא שקוע בחדרו האפלולי ולא יוצא לחגוג איתה את החיים, כל יום, כמה שניתן, ככל שזמננו המשותף המתקצר יאפשר זאת. עדיין, האירוע השנתי ההזוי הזה בו המונה קופץ בעוד שנה, הוא הפופולרי ביותר.
אנשים יקרים, שחלפתי בחייהם בגרסאות שונות, אשר נמוגו להם ללא כל סיבה או מריבה במהלך השנים לעניינים הרבה יותר מעניינים ממני, חוזרים עכשיו בלייק, מזל טוב, מאחלים לי בריאות, מזכירים לי את נוכחותם, מציעים לשמור על קשר, מזמינים אותי לקפה, ומשתתקים לעוד שנה של פייד אאוט, עד העונג הבא.
אף פעם לא תיארתי לעצמי את עצמי בגיל שכזה. הסבים שלי לא צלחו את גיל 61. אבי, סמל הבריאות והכושר הגופני, היה הראשון שחצה את גיל 84 בהצלחה, אבל לילה אחד קבלתי טלפון שזהו. מעכשיו אני ראש המשפחה כי הוא כבר לא איתנו. אז 68 כנראה זה לא משהו להתגאות בו. רק עניין של פז"מ ולא לשכוח לקחת את האספירין לפני השינה. והמגנזיום, אבץ, סידן, C, D, סטטינים – מלוא הטנא של בריאות בכדורים קטנים. תוספי בריאות ואיכות חיים שמבטיחים כי בסוף, כולנו נמות כמו כולם, אבל בריאים מאוד...
בהתחשב שצלחנו את הקורונה בהצלחה; במלחמה האחרונה - אני לא ממש רצתי לממ"ד באזעקות בעיקר כי אין לנו ממ"ד, אלא סוג של התכנסות שכנים בחדר מדרגות מרווח; המערכת הרפואית כבר הצילה אותי פעמיים מצרות גדולות והחזירה אותי לפרופיל רפואי 97; מגיל 16 אני על דו-גלגלי בחצי משרה, כלומר – מעדיף להתפנק באוטו, אבל שונא את הפקקים של תל אביב – וברוך השם, טפו-טפו, שורד את כבישי הארץ בזכות הזהירות העודפת וציוד המיגון בו אינני חוסך; סיגריות זה ממש לא בשבילי; בסקי אני גולש עם חברים במהירות בין בר לבר בנקודות הריענון שבמדרון, באוזני מהדהד באוזניות סקאזי או אינפקטד מאשרום בקולי קולות, צלילים קצביים שעוזרים לי להתרכז בפניות החדות בין עשרות הגויים המנסים להתנכל לחיי; ומאמי, תפנימי, אצלנו במשפחה אין גברים שמנים. אולי חסונים, שריריים, מסיביים, בעלי מסת גוף כבדה. לא יעזור לך. במקום לעשות דיאטה, תמיד אמצא עוד כמה מילים לכבס ולהסתיר את העובדה שלתאבון בריא יש השלכות; כך ש-68 עבורי זאת בטח לא תחנה סופית, ואפילו לא כמה תחנות לפני סוף הדרך.
אחרי כל כך הרבה ימי הולדת, כבר לא שואלים אותי מה אני רוצה מתנה. כבר שנים שאני מעדיף לתת לעצמי מתנות. פינוקים קטנים. מתנות שאני לא אחליף כי נבחרו על ידי מישהו שממש מכיר אותי. מתנות מפרגנות. מתנות של כיף. מתנה שטוענת אותי בהרבה אנרגיה חיובית. כמו חיבוק של בת, חיוך של נכד, מחיקת עוד שורה ברשימת המשאלות הסודית שלי למימוש עד לבית האבות, מתנה חווייתית שעושה הבדל והופכת את ההתבגרות בעוד שנה, לפחות קשה ומעיקה.
תודה לכל המברכים, כבר מהיום, באמת לא הייתם צריכים. 68 שנים אני מכבה את הנרות על העוגה, כנראה שזאת סגולה לעוד שנה מוצלחת נוספת – אז גם השנה נערוך את הטקס, בעצימת עיניים והנשיפה ארוכה, והעיקר – שנזכה לשנה הבאה!!!
הרבה בריאות איש. כמקדמה לשבוע הבא.