מוכרחים להיות שמח?
דילמה. התותחים רועמים. חיילנו נלחמים. המשפחות דואגות. הדמעות זולגות. והחיים נמשכים.
כמי שאף כיתת כוננות לא הסכימה לקלוט אותו מפאת המרחק מתאריך שרות המילואים האחרון שלי (אי שם בין מלחמת המפרץ השנייה לכיבוש יריחו על ידי יהושוע בן נון), אני מנסה לתרום, לחזק, לתמוך, לטגן המבורגרים בצומת גילת לחיילים, לתרום ולא לפגוע בחוסן החברתי – ובמקביל מוקף בהרבה פיתויים סביבי בתל אביב להמשיך את החיים כאילו כלום לא קרה.
הפסטיבלים חוזרים, הופעות חורף בהאנגרים מפוצצות, בעולם המסעדות החבוט – רואים מסעדנים מחייכים מול הקופה, ובנתב"ג כבר יש תורים מול דלפקי הבטחון של ה- "ארזת לבד?"
גם מי שלא ממש מתחבר ללכת לפסטיבל מוזיקה בארץ – מוזמן לצאת לפסטיבלים שהועתקו מהגליל לקפריסין. במקום שבוע מוזיקה קלאסית בכפר בלום, צלילי מוצרט על הרי הטרודוס. לתל אביבים לא חסרים מקומות לשיר ולשמוח – השאלה היא אם זה מתאים עכשיו.
אני לא מדבר על יציאה לסרט, דייט במסעדה, קפה פרלמנטרי עם החבר'ה בבוקר בקפה שכונתי – אלא לתת בראש. לשמוח ביחד. לשיר מהלב, וגם לקום מהכיסא ולפזז עם חיוך. ומסביב הומה הסער.
בזמן מלחמת ההתשה של סוף שנות הששים, הייתה ביקורת חריפה על בתי הקפה הפתוחים בתל אביב בזמן שמיטב חיילנו נלחמו בתעלה ועמודי החדשות היו גדושים בצילומי נופלים מדי יום.
מצד שני – אנחנו שומעים את המכתבים שמשאירים הנופלים אחריה עם בקשתם המפורשת – אם אתם קוראים מכתב זה משמע שנפלתי בקרב: אל תבכו אחרינו, תשמחו במקום לשבת שבעה, אל תצטערו עלי – להיות חייל קרבי היה החלום שלי ולקראת זה התאמנתי כל השירות, ועוד משפטים מרגשים של 'טוב למות בעד ארצנו' שבא לבכות.
אז לסגור את השמחות? לכבות את האורות בעיר ללא הפסקה? לא לכבד את הקולות שמגיעים מצעירנו האהובים בעזה?
אישית, כאב לארבע בנות, שלא משרתות כחיילות קרביות, לא חוויתי את הדאגה של הורים ללוחמים בעת שכזאת. אבל אני רואה סביבי. לא פשוט. מאתגר. מלחיץ ומטלטל סדרי עולם. הפרופורציות משתנות באחת. הצו -8 מגייס גם את ההורים ומונע מהם שינה לאורך זמן עד שהלוחמים שבים הביתה. לאוכל של אימא. לחברה בפלורנטין. לכלב שגם הוא מתגעגע ולאבא שיכול עכשיו לקום מהכורסא עליה הוא מוטל רוב שעות הפנאי שלו. יושב מול תא"ל הגרי ודואג. בשקט.
הלעיזו עלינו שאנחנו עיר של ג'ובניקים. שאין הרבה לוחמים תל אביביים. שחלקנו אינו פרופורציונלי בין הנופלים. הבל הבלים. תל אביב, היא אחוזת הבית הדמוקרטית הלוחמת. עיר בה הוקם מחדש בשנה האחרונה בצומת קפלן הבית הלאומי לעם היהודי המאוחד בארץ ישראל כמנהג העמים ובחסות נשיא ארה"ב. דעה מרושעת ושגויה - למרות ועל אף שכל הטועים בנו מכל המחנות התעוררו בשמחת תורה 24' וחוזרים לעצמם כאחלה עם, שאנחנו גאים להיות חברים במועדון הישראלי הזה.
השבוע חזרתי מסופ"ש שמח בחו"ל. היינו חייבים. הרגשנו חנוקים. לא שיתפנו תמונות בפייסבוק, לא סיפרנו לחברים, לא הלכנו למופעים גדולים, השתדלנו לא לדבר עברית בקול רם ובכל זאת - מישהו צילם אותי רוקד עם חבר בטברנה. קורה. יצא חמוד אמיתי. חשבתי שזה יהיה נחמד לשתף במדיה החברתית שלי רק בקרב החברים הטובים שלי את הצילום שלי רוקד. אחרי 110 ימי מלחמה. בפעם הראשונה.
מיד הגיע משוב מחברה. זה לא הזמן. זה לא מתאים. התנצלתי אם פגעתי ברגשותיה.
כנראה שטעיתי בשיתוף הזה, ואולי לא.
אם נפסיק לרקוד, כנראה שהפסדנו.
אם תל אביב תפסיק לחיות עם חיוך ציוני רחב, החמאס ניצח.
Comments