נתחיל מהסוף. צריך להיפגש יותר בבתי קפה ופחות בבתי עלמין. לוויות. אירוע חד פעמי בחיי אדם. כלומר, אחרי האירוע הזה, אין למנוח כבר חיים. לפחות עד ההפנינג המתוכנן במהרה בימינו בהר הזיתים של להקת תחיית המתים ומעריציהם שישובו אלינו בהמוניהם. אמן.
לוויה. סוף הדרך. אירוע עצוב. מכובד. בלתי נמנע, לפחות למנוח שלא חש בטוב בימים האחרונים, ובני משפחתו העצובים עומדים מכונסים בתוך עצמם, מחכים לאיש חברה קדישא שינהל את הטקס, יהלל את המנוח מבלי להכירו, יקרע לאבלים את החולצה, יעזור להם למלמל טקסט ארמי בלתי מובן, ויארגן כמה גברים שיעזרו לדחוף את העגלה על השבילים בין הקברים בדרך למנוחת עולם, בחלקה השמורה מזה כמה שנים, אשר נרכשה במיטב כספו של המנוח. אדם נבון המכיר את משפחתו הקרובה, שהבין כי אם לא ישלם מכיסו את מחיר הקבר, ימצא עצמו שוכב שנים רבות במגירת בטון קרה , גבוהה, צפופה ולא ממש זמינה למקרה שמישהי עצובה באמת תרצה להשתטח על קברו.
אנו מצטערים להודיע כי. הודעה קצרה, ממש לא מעבירה את הדרמה, המחלה, שנים במוסד סיעודי, חודשים במחלקה מדכאת, שבועות בהמתנה בהוספיס, המפגש עם קצין המשטרה שבא לבשר על התאונה הקשה, ההפתעה לשמוע כי מאחורי החיוכים שראינו היה איש נואש וחסר שמחת חיים זמן רב, סוף מסע שתמיד מפתיע עד כמה הוא לא צפוי, ומפתיע את כולם לבד מהמנוח ששמר הכול לעצמו.
כל אחד והסוף שלו. מחלה, תאונה, מגיפה או מלחמה – מחק את המיותר, למרות שהכול מיותר. אפשר היה לתת לו לחיות עוד כמה שנים אילו נזהר יותר, לא היה לוקח סיכונים, היה נשאר אתמול בבית ולא ממהר לפגישה ונקלע לתאונה, אילו אמא לא הייתה חותמת לו ללכת לקרבי או אם קצת מזל לא היה הייתה נכנסת לסטטיסטיקה של אחת מתשע. אילו. אבל כרגע אינו מה לעשות. היה לנו חבר ואיננו עוד. סופי.
לוויה. בדרך כלל היא מתקיימת במועד שלא מתאים. באמצע היום. בול בזמן שקבעתי עם חבר חי לשבת בבית קפה, ועכשיו אני צריך לבטל את החי לטובת כבוד המת. זה גם מתקיים בעיר אחרת או בבית עלמין נידח של קיבוץ בו גר האבא של חברי הטוב שהתייתם, וצריך להגיע לשם ב-4X4 אחרי הגשם האחרון. אחרי ההפרטה הקיבוצית, המשק כבר לא משקיע בכבישי גישה לקברות החברים המייסדים. מה יש? שישקעו קצת האבלים.
שלא תדעו עוד צער. משתתפים באבלכם. איזה בן אדם מקסים הוא היה. הרבה צביעות ושבחים שומעים בבתי הקברות, כי כמאמר חז"ל אין מדברים סרה במת. אבל כולם הרי מכירים את הסיפורים. זה שיחרטו על הקבר שהמנוח היה אב טוב ובעל מסור לא ממש מנקה את עברו. רק מונע שאלות מיותרות כשהנכדים יעשו עליו עבודת שורשים בעוד מספר שנים. זה גם יהיה חריג אם אחרי שהרב משחרר את המנוח מכל חובותיו הבטחותיו וזנבות פתוחים שהשאיר בעולם הזה - יעלה אחד המספידים ויפתח במסכת סיפורים לא סגורים, חובות אבודים, הבטחות שכנראה כבר לא יקוימו ורשימת חברים שהמנוח אכזב אותם כשהבטיח להם שיהיה בסדר...
בסופ"ש נפטרה אמא של צביקה וגידי, חברים שלי לוויסקי וסקי, לספורט וטיולים, לנוסטלגיה ופנטזיה – ומאוד רציתי להיות שם איתם בדרכה האחרונה. לא שיש לי מה לומר (שלא תדעו עוד...) או שהייתי קרוב למנוחה למרות שדרך הסיפורים של הילדים שלה חשתי כבן בית אצלה בירושלים, בית בו לא ביקרתי מעולם. רציתי להיות שם. כי זה מקובל. כי מצפים ממך. כי חשוב לתת כתף לחברים בעת הצורך. כי יש חשיבות למבט סימפטי ביום עצוב של בלאגן, לחץ, קרובי משפחה רחוקים שפתאום נחתו עליך דווקא בזמן שאתה צריך להיות עם עצמך, ובעיקר – כי ללוויות הולכים. אף אחד לא מתאם איתך את זה שבוע מראש. לא שואלים אותך אם מתאים לך להגיע לירושלים בעשר בבוקר. פשוט מבטלים הכול ומגיעים. שלא תדעו עוד צער.
אגב, מאחר ויצאתי חיובי בבדיקת PCR אתמול, יש לי זמן עכשיו לכתוב את כל זה, כי התפנה לי זמן ובמקום לעלות ללוויה של פנינה, אני בבידוד בבית....
תנצב"ה.
Comments