בדרכו שלו

אף אחד לא מלמד אותנו להיות הורים. כולנו טועים. מתקנים. משתפרים. מצטערים ובעיקר אוהבים אותם בדרכנו שלנו. הם שלנו גם אם הם כועסים עלינו. שאנחנו לא מושלמים. טועים ומתנצלים. עד שאנחנו כבר לא נשגה. כשכבר לא נהיה.

היה לי על אימא שלי כעס גדול מאוד. באמת. היו לי את כל הסיבות לא לסלוח לה על בחירתה (היא בחרה את האהבה על האימהות) ובכל זאת לא הפסקתי לאהוב אותה כאימא, עד שנפרדה מאיתנו לעולמות השכחה. אחר כך המשכתי לטפל בה, זוכר שהיא זאת שטיפלה בי כאימא בימים בהם לא היו, מחיתולי נייר ועד לאומנות פיליפיניות. גם על אבא שלי כעסתי. פשוט כי אף אחד לא לימד אותו איך להיות אבא טוב. עד ליום מאוד מסוים בו הבנתי הכול. ועכשיו אולי גם אתם תפסיקו לכעוס על ההורים שלכם.

באחת מהסדנאות האמריקאיות למימוש ושיפור עצמי בה השתתפתי, אחרי שעברתי פשיטת רגל רגשית בתום פרק א' בחיי, הכרתי בפעם הראשונה את המתודולוגיה של ה"פורום", הבנתי.

אחרי סידרה שלמה של משתתפים שעלו ושיתפו אותנו בכעסיהם על הוריהם, כהורים שלא ענו על הציפיות שלהם – עלה המנחה לבמה וביקש שני מתנדבים צעירים. עלה זוג צעיר כבני 25 ועמדו על הבמה. המנחה מצביע עליהם ואומר כך – נסו לדמיין שאלו ההורים שלכם כאשר נולדתם. מה הזוג הזה מבין מהחיים שלהם? מי לימד אותם איך לגדל ולחנך ילדים? מאיפה יהיה להם מושג מינימלי, סבלנות ואורך רוח? הידיעה שלא להרים את הקול על ילד גם אם אין לכם סבלנות, הדחף הפנימי לחבק את הילד שלכם בכל יום גם אם אין לכם דקה זמן לעצמכם, והחשיבות להשקיע מעל ומעבר לכל מה שחשבתם בכדי להשאיר את הקשר ביניכם כהורים לתמיד – ולא לנטוש את הבית עם הגוזל וחד הורה שלא מסוגל לתת לו אפשרות לעוף מהקן עם כנפיים מאוזנות. על שני הצעירים האלה אתם תכעסו כל החיים? באמת...

הורינו של פעם. זוג צעיר, מבוהל, עם עיניים מפוחדות, בלי אף תשובה, מוטרפים בבעיות קריירה, חוסר ידע, מצוקה כלכלית וגעגוע לחלום הרומנטי שפנטזו עליו עד החתונה, אלו ההורים שלנו , עד שאנחנו נולדנו ובלבלנו אותם לגמרי.

כך, ביום אחד הפסקתי לכעוס עליהם. שמתי בצד הכול והצטערתי עבורם שלא הצליחו ביחד להתגבר על הקשיים ובחרו בפתרון הקל – להתגרש ולקוות כי בפרק הבא, לא יחזרו על אותן הטעויות.

חלקנו, מבינים שזאת לא בושה לקבל עזרה והדרכה, בבתי ספר, סדנאות יועצות משפחתיות וכל החברים האדלריינים שלי שמצקצקים עכשיו בלשונם מול ההשתפכות שלי, ועושים קיצורי דרך. לומדים, מטפלים, ובעיקר עובדים על עצמם להשתפרות בתקשורת מול ילדינו המושלמים.

ואנחנו, כמו הורינו, עושים את הטעויות שלנו, רובנו מבינים מיד שנכשלנו. מחבקים, מתנצלים, מקווים שלא השארנו צלקת עמוקה בנפש הילדים שלנו – ומקווים שגם הילדים שלנו ילכו לסדנא שכזאת בה יסבירו להם כי ההורים שלהם לא ממש היו בבית ספר להורים מושלמים.

ילדות – סליחה. האבא שלכם אינו מושלם, אבל אוהב אותכן עד לשמים, בדרכו שלו!

צילום – חברי מבנגקוק נח דולינסקי www.noahdolinsky.com