הששים של היום הם החמישים של פעם, והחמישים של פעם היו רק לפני מספר שנים, וגם אז , זה לא היה משהו. הרפואה מתפתחת, זריקות הבוטוקס מטעות אותנו כשנשים כבר לא ממש מציגות את בלאי השנים על עור הפנים ואזורים אסטרטגיים נוספים.
מתיחה, הזרקה, מילוי, טיפוח נמרץ, הכול לגיטימי ואם זה משפר את חדוות הזוגיות של כולנו, יאללה.
אני נשברתי כשקראתי על כמות הניתוחים הפלסטיים שעברו אלילי נעורי כמו קלינט איסטווד, שבגיל תשעים עדיין מצטלם עם בטן שרירית ושטוחה, פנים מתוחות ועפעפיים בתשעים מעלות. בני משפחתו מכחישים זאת. אם פעם חשבתי כי לנתח או להזריק מילוי לקמטי האופי הקשוחים שלנו הגברים יפגע איך שהוא בגבריות – הרי אם "הרי המזוהם" נכנס למרפאת אסתטיקה, גם אני יום אחד אוכל, לו רק אתגבר על הפחד מזריקות...
כל זה בשביל מה?
ארבע בנות, שלושה נכדים, שתי נשים ואני רק אחד. באמת חד גדיא. נשמע קצת מטומטם להתחיל להשקיע בטשטוש קו הסנטר, הכפול. הרי אני לא ממש הולך לפרסם תמונה שלי בטינדר. הכי רחוק עם תמונת פספורט אגיע לקונסול בשגרירות ארצות הברית, אם רק יחדשו את אפשרויות הטיסה לשם לכל מי שמחזיק רק בדרכון ישראלי.
את חופי הים סוגרים חדשות לבקרים בגלל זיהומים ופליטת זפת, לחדרי הכושר שנפתחו לאחרונה, הצעירים כבר לא יחזרו – אז מי בדיוק יראה את זה שאין לי כבר ריבועים בשרירי הבטן?
להזריק בוטוקס לישבן – זה הניתוח האסטטי הכי נפוץ בברזיל – לא באמת מסתדר לי עם עצמי, ולטוס לטורקיה להשתלת שיער מסיבית בקודקודי המקליש נשמע הזוי.
זאת לא תהיה בושה לומר כי אין לי בעיה עם מה שאני רואה במראה בששים השנים האחרונות. שעיר, שמנמן, שחוח או כל תווית לא מחמיאה אחרת לא ממש משפיעה עלי.
הסידן שבורח לנו, מוריד לי מהגובה כמה מ"מ כל שנה, ועוד מעט אני בגובה של בן גוריון אם רק אאריך ימים.
שמח, מרוצה, נבון, בעל חוש הומור, נמרץ ואיש חברה – משטחים את עקומת הביקורת החיצונית. בגיל של דור בני הששים פלוס, כשהראיה דועכת והשמיעה יורדת לטונים נמוכים מים המלח, ממש הבל היופי החיצוני וחינני ביותר לפגוש גבר שכיף לשבת אתו ליותר משבע דקות שיחה ביום.
החברות הגברית, אותה הזנחנו בשנים בהן רדפנו אחרי הר השקלים והחתיכות, הופכת אחרי הפרישה הפנסיונית שכפתה עלינו הקורונה הארורה, למוצר יקר ערך. חבר לא יעיר לי על כמה קמטים או שני ק"ג עודפים, בעיקר כי הוא מבין שאני לא עיוור. החבר לא ייעלב אם לא אתייחס לתספורת החדשה שלו, ובטח לא ישב מולי בשתיקה מכוונת, מחכה לשמוע מה יש לי לחדש לו, כי בפגישות הקודמות שהיו לנו – רק הוא דיבר...
כן מותק. ראיתי את דמותי במראה הבוקר. אני מבין את הקשר בין הפיתה במפגש "שיפודי אסא" אתמול לתחושת הכבדות המעיקה עלי הבוקר באזור המותניים. לא צריך בשביל זה תואר שלישי בניהול מערכות. את מספיק חכמה. אפשר להתעלם מזה. כמו שזה נדבק לשם, אולי זה יעלם...
או לא, ואז בטח אין מה להתייחס לזה, נכון?
Comments