כל יום בין שתיים לארבע אני נח. בקביעות. באדיקות. בלי יוצא מן הכלל. מנוחה חובה, כי אחרת נעצמות לי העיניים סביב עשר בערב, ואת שוב מאוכזבת שננטשת לצפות בחתונמי לבדך.
חוץ מימי ראשון בהם אילנה, המורה לאורגן שלי מגיעה בשתיים כי זאת השעה הפנויה היחידה אצלה לפני שהיא נוהגת בחזרה לגבעתיים בפקקי התנועה המתגבשים אחה"צ. חוץ מזה, אני מקפיד על מנוחת צהרים יומית. שתיים עד ארבע.
חוץ מימי שני, בפרלמנט צהרים במסעדת ארנולד, כי רוני לא יכול לצאת מהמרפאה שלו דקה אחת לפני כן. סיפורים, רכילות, ניתוח המצב הפוליטי העכשווי, מנת חצילים לזכר מייסד השושלת, צ'ייסר ויסקי, וזהו. הגענו לארבע אחה"צ והלכה שנת הצהרים. חוץ מזה, כל יום אני נכנס למיטה בשתיים. ונח.
אבל, לפעמים בימי חמישי אני מתנדב להוציא את הנכדה מהמועדונית ולעשות לשנינו אחה"צ כיף בשכונה, אז בטח שאני לא אשן בצהרים אלא אבלה עם הנכדה. זאת הסיבה היחידה שבגללה אדיר שנת צהרים מעייני. טוב. הנכדה הבכורה. מגיע לה. אך כאמור - חוץ מזה אני ישן כל יום בצהרים. ברור.
מהיותי גמלאי וותיק, שמכיר את כל בריכות הקצינים ברמת הגולן ושכשוכיות חופי ארצנו בשמורות בין חגבי הסלע, יוצא לפעמים, רק לפעמים, שאנחנו נוסעים לבדוק עד כמה יפה ארצנו, ואם כבר נסענו, לא נעצור גם לאכול משהו בשולי הדרך, לא נסתובב במרכזי קניות על אם הדרך, לא נשתה קפה אצל שוש מבנימינה? כך שברור שביום טיול שבועי שכזה, אין סיכוי כי נגיע בחזרה למחוזות שמיכות הפוך בחדר שטוף מזגן לפני השקיעה. עד כאן. רק טיול ארבע על ארבע מאתגר יכול למנוע ממני חלום בצהרי היום. אבל פעם בשבוע ולא יותר, כי כאמור - אני חייב לישון בין שתיים לארבע. אתם מכירים אותי - אחרת אני מנקר בערב באשר נשב ונבלה...
שתיים עד ארבע. מי יתנני אופקית וישרה כשהשמש בזניט והעפעפיים שלי על הפנים. מחוזות פנסיוניים מתוקים, חלומות דחויים, חוויית מנוחה של שוטף פלוס עוד כמה שעות עד שכבר נגיע הביתה. תוכנית רגיעה שאף פעם לא מתממשת, כי החלופה היא - "יאללה, בוא כבר גמלאי חמוד שלי, לנוח תוכל רק בקבר!".
מאמי - עייפתי...
Komentar