בלוף נרטיב הגבר הישראלי

מיהו אותו הגבר שחמישים אחוזים מהאוכלוסייה מחפשת אחריו בשלב מסוים של חייה ממש בנרות? למה אנחנו קוראים לחלק מהגברים "גברים", אחרים מתקבלים כפי שהם, ולאחרים אפילו לא קוראים, הם באים לבד, כי זה מה שנשאר.

מאחורי התדמית "גבר" נתפשות במוחנו חתיכות , מכוניות, ספורט תחרותי, משקאות, בגדים, אוכל - כל מה שכולנו עושים רק בצורה ובטעם גברי. גבר עירוני ישראלי? אין חיה כזאת, ואילו היה - היה בוודאי איחוד שוביניסטי של מספר הנחות יסוד מוטעות בחיי משפחת ישראלי.

קשה לנסות ולהיות גבר, אך הינה מספר נקודות גבריות הכרחיות, הנחות יסוד במסע אחר תדמית המאצ'ו:

גבר ישראלי אמיתי באמת, לא ייסע במכונית ממוזגת, אפילו ירתחו לו הביצים. חלונות פתוחים ושישרף העולם. "מה יש אף אחד עוד לא מת מחום פה". לדעתו, רכב מיועד להביא ליעד ולא למעמד. מאותה הסיבה הוא ימשיך לנוע בפורד מוסטנג שקנה מכספי הפיצויים, שקיבל כאשר השתחרר מצבא קבע אחר מלחמת שלום הגליל השנייה. למה למכור אם זה עדיין נוסע?

הוא שונא גאדג'אטס, אוזניות רק עם חוט, וטלפון שנכנס לכיס בלי לחמם לו את הביצים. לא מוכן ללמוד ולהפעיל באמת את המחשב במשרד. דואר, אקסל בקטנה, ומצגת פאוור פוינט בסיסית עם כותרת, 3 נקודות עיקריות ושקף סיום עם גרף המציג את ההצלחות העסקיות שלו. זהו. שונא להגיע בבוקר למשרד ומוכן לוותר הרבה תמורת היכולת לעבוד מחוץ למשרד, בשעות גמישות וללא אנשי צוות סביבו. הקורונה עשתה אתו חסד, רק חבל שזה היה רגע לפני הפרישה לגמלאות.

בעבר התבטא כי, טלפון אלחוטי במכונית (הפלפון מדור א', רב המשקל ודל הביצועים) זה לפוליטיקאים (מושחתים כולם), לקבלנים (שוחד'ניקים) או למתרוממים. ברור. במצעד הגאווה לא תראו אותו מנפנף לחבר'ה הרוקדים על המשאית. דרגה אחת מתחת לטלפון האלחוטי היה הביפר (זוכרים? עוד סממן סטטוס בעבדות המודרנית התאגידית) - "מה יש, מה כל כך דחוף, שיחכו עד שאגיע ליד טלפון. למה אני צריך לקשור עצמי לטלפון, זה הרי בוער להם ולא לי, הא?

ראיתם פעם גבר שלבוש על פי צו-האופנה, גזור ותפור על פי מתכונתן של כתבות האופנה במדורי סופשבוע? אז ראיתם נמושה בלי אופי ולא גבר. עוד אחד שלובש את מה שאשתו הכינה עבורו על הקולב לפני היציאה...

מכנס הג'ינס השחור ללא כל עיטור או קשקוש, זה החלק הדומיננטי במלתחתו, זה מה שמבליט את הגבר מכל שאר היורמים. וטי-שירט שחור. כמו שאר החולצות בארון. שחורות. כמו נעלי ההליכה הספורטיביות. השחורות כמובן. די עם התרחבות בשוליים או מותן גבוה – רק קלאסי, לא משופשף ועדיף בצבע שחור, עם חגורה רחבה וחולצת טריקו חלקה בצבע אחד. זהו. בלי כתובות בלועזית I love New-York או כל השתפכות אחרת בזכות הגלים שבקליפורניה. מוקסינים מעור, סנדלים מסוגננים, סנדל שקוף מפלסטיק – כל זה לא לעניין, מה רע בזוג נעלי טניס שבעבר הרחוק שלהן היו פעם לבנות?

ועוד: גבר לא מעשן. לא סובל מעשנים. מזלזל במעשנות, ואם הוא בכלל אוהב לנשק, (נדיר מאוד) אז בטח שלא עם מאפרות חיות. הוא לא יבקש שלא יעשנו לידו, אלא פשוט ידאג לכך שלא תהיו בנוכחותו המידית בטווח הארוך.

פעם הראתה הוליווד לכולם כי סמל הגבריות, מרלון בראנדו, לובש גופיה. סטנלי קובאלסקי

ב"חשמלית ושמה תשוקה" היה משהו. הגברים שלנו לא היו בסרט הזה. את הגופייה הם שומרים לחורף, כאשר הם צריכים לצאת למילואים בבית לחם או בגבול הצפון. אל תנסו למכור לו סיפורי הרפתקאות מטיולכם האחרון בחו"ל. הגבר שלנו עבר את דרום אמריקה והמזרח הרחוק, הקיף את איסלנד בשני הכיוונים וחימם שיפודי מרשמלו על אדי הלבה הרותחת בהר הגעש, הרבה לפני שהשכנים שלכם טסו לקרנבל בריו, או למסאז' בבנגקוק: מיד אחרי הצבא שם תרמיל על הגב או נשלח מטעם מוסד ממלכתי, ויצא לטעון מצברים במשולש הזהב או בארץ האש. את מסעותיו בחו"ל לא יתעד סרטוני וידאו מקפצנים, אלא ימשיך לצלם גם עשר שנים אחרי טיולו הראשון במצלמה מקצועית. עם עדשות המתחלפות בהתאם לנסיבות, חצובה והרבה סבלנות. צילומים מעוררי קינאה, בפריימים שחשבו עליהם הרבה לפני הלחיצה, קומפוזיציה מושקעת, עם התאורה המתאימה שתוציא את מיטב היופי גם מהווייטנאמית הכי מקומטת בתחנת הרכבת של סאפה. את התמונות יקרין בפורום מצומצם אצלו בסלון עם הרבה אוזו, וודקה וטקילה לחברים נבחרים.

חברות אצלו זה מצרך נדיר ובקושי תמצאו בספר הטלפונים שלו שם של חברה אחת שיטלפן אליה רק בכדי להתקשקש – וגם זה בתנאי שבשלב מסוים בחייהם היה לו, או שהוא מתכנן לגביה, קשר אינטימי. אצלו, למשל, לא תמצאו בבוידעם מזוודה בכלל. גם למסע עסקיו בפריס ייקח את הבלייזר היחיד ארוז יפה במעמקי צ'ימידאן ניילון גדול. מה צריך כבר בנוסף לשני ג'ינס וכמה טריקו? 8 ק"ג מקסימום. בתיק נסיעה - כל מה שמעבר למשקל הזה רק מסבך את העניינים ומאריך את זמן היציאה משדה התעופה.

כאשר יחזור מחו"ל לא יתפשו אותו מבריח איפון חדש במסלול הירוק, כי לדעתו גבר אמיתי צריך לעבור כמו גבר במסלול האדום, ואם צריך אז גם לשלם. את הרמאויות הקטנות הוא משאיר לאחרים, כי אם כבר לרמות, אז בגדול, ולא את המדינה שלו.

אל תנסי לבוא לקחת אותו משדה התעופה, הוא אף פעם לא יהיה על הטיסה עליה היה רשום כאשר יצא מהארץ, תמיד יהיו לו עניינים בלתי גמורים בעוד תחנה בדרך, ובכלל – "מה יש, אין כבר מוניות בלוד?"

שמתם לב – תמיד לוד ואף פעם לא נתב"ג. אופנועים? זהו משחק מסוכן לילדים מפונקים, למעורערים בנפשם המחפשים ריגושים אובדניים. הגבר שלנו, שהספיק לראות את המוות כבר מספר פעמים בשרותו הצבאי ובמספר "כמעט תאונות" כאשר רכב על אופנוע בהיותו סטודנט, לא מוכן לעלות על מושב האופנוע ולו רק בשביל להצטלם.

מאותה סיבה הוא גם אינו מוכן להדליק "רק סיגריה אחת". את הילדים המרעישים שבאים בערב לפאב השכונתי "שלו" עם אופנועי ה-750 סמ"ק הוא היה מחייב לבוא ולראות את כל האופנוענים ששוכבים במחלקת השיקום של תל השומר כתוצאה מתאונות דרכים. שוכבים שבורים ומבקשים מההורים שרק ייקחו אותם לשוויץ לגאול אותם ממה שמצפה להם בהמשך המסלול. כלום. באותו אופן יש לדעתו לחייב את כל המעשנים לבקר במחלקה כירורגית ואונקולוגית בכדי שיראו מה קורה בסוף הדרך למעשנים.

הגבר שלנו כמעט שאינו קורא עיתונים, וגם אז מתייחס בספקנות רבה למה שהעיתונאים הקטנים כותבים, ביחוד בתחומים הגבריים "שלו" – השקעות, גלישת גלים, אקדחים, נשים, מכוניות, חו"ל, ספורט תחרותי, משקאות, בגדים, אוכל – זאת כנראה גם הסיבה לכישלוננו בבניית דמות האב לגבר הישראלי. הכול מיתוסים שחוקים והזויים שיוצרים נראטיב גברי מומצא על מקלדות לוהטות בידי בלוגרים חטטנים וחרטטנים; בגלל שהגבר הישראלי אינו קורא את כל המיתוסים המטופשים הללו אי אפשר כנראה לעצב את הטיפוס הגברי הישראלי.

קרדיט - ציור מקורי : איל בן דרור. ©