גלגול צנחנים

חמש פעמים עשיתי "גלגול צנחנים" אמיתי. כלומר, הקטע הסופי של הצניחה בה אתה מצמיד את הנעלים והברכיים, מגן במרפקים על הפנים, מתפלל שגם הפעם זה ייגמר בטוב, מחכה לרגע בו תנחת בשלום על הדיונות בפלמחים ותצליח לבלום את עוצמת הנפילה בגלגול קצר לאחד הצדדים שבסיומו אתה קם, מחייך, מקפל את המצנח, ובלבבך אתה מברך את פיית הצנחנים ששמרה עליך גם בצניחה הזאת.

מאז אני חוזר על הגלגול הזה לעיתים נדירות, אבל עדיין בכל פעם זוכר לברך את המד"צ שלי מתל נוף. סצנות הישרדות בעיקר בנפילות קומיות על מדרונות הסקי, פעם בפניה בלתי מושלמת עם הקטנוע, ולאחרונה ברגע של חוסר ריכוז על מדרגות בכניסה לקופת חולים...

מסתבר כי המד"צ (מדריך הצניחה) שלי בתל נוף עשה עבודה טובה וברוך השם עד היום יצאתי מכל הנפילות פחות או יותר ללא דרמות. זה מתחיל תמיד בהסחת דעת, כמו הודעה בטלפון שאני ממש חייב לקרוא בהליכה, או מכר שזיהיתי פוסע מולי, ותמיד אני מועד למעידה כשאני מדלג על המדרגות ללא קשר יד קבוע עם המעקה...

אז השבוע זה נגמר בהתרסקות טוטלית במורד המדרגות, כשאני מנסה להציל את הטלפון מהתרסקות נוספת החודש, לשמור על צרור המפתחות שהיה בכף ידי, ואת תשעים הקילוגרמים שלי שנמרחו על הרצפה ללא כל גלגול צנחנים מפואר - פשוט קריסה כללית והשתטחות דרמטית מעוררת חרדה בין הצופים, בגלל פסיעה אחת מיותרת שהחמיצה את המדרגה החסרה...

אז זהו. האינסטינקטים בכל זאת עובדים. ביקור בחדר כושר במשך שנים בהתמדה מחזק את המעטפת. לכאורה קריסה כללית - אך גם קימה מהירה. עם חיוך של מבוכה. אין גבס. גם אין סימנים כחולים. רק סדקים באגו שנפגע קשות. הסידן עדיין לא ברח והאגן מעוגן. זהו - הגעתי בכבוד לגיל המתאים לכותרת - קשיש צנח ברחוב...