מאז פברואר 2020 לא נכנסתי למגפי הסקי שלי. גלישה אחרונה באתר סוצ'י שברוסיה, בלי מסכות, בלי בידודים, בלי pcr, עם הרבה וודקה ושטויות שעושים באתר סקי. מאז, יוק. אין סקי. האמת היא שהסקי בסוצ'י היה יותר חוויה סובייטית. בדיקות מגנטרונים בעליה לאתר, תורים למעליות באורך של התור ללחם במוסקבה לפני הגלסטנוסט, אתר נמוך יחסית כך שחלק מהימים גלשתי בגשם טורדני, ואוכל גיאורגי מוכר מהחברים שלי באשדוד. בסוצ'י חוויית הסקי אינה יקרה והתמורה גם לא משהו. בעיקר היה קרוב, בלי הרבה מנהלות בהסעות מנחיתה ועד לחנות השכרת ציוד הסקי באתר. שנתיים יש לי בלב געגוע קטן לרחש המיגלשים על המדרון. זר לא יבין זאת.
פעם, אחרי שירדתי במדרגות הרבנות, אי שם לפני שנים, אחרי טקס הפרידה מהחוט המאריך והתמימות שהאהבה מנצחת, הבנתי שבכדי לנצח צריך לעשות הכל אחרת. כך ששנה אחרי זה כבר הייתי התלמיד הכי מבוגר בקבוצת המתחילים בקלאב מד אי שם בצרפת. היורם הצפונבון שפחד מנפילות ופציעות, החליט שזה לא יהיה ממש נורא אם אפול על התחת כמה פעמים. ונפלתי.
בשיעור הסקי הראשון שלי עשיתי את מה שכולם עושים. נפלתי ובלמתי את כל משקל גופי עם בוהן כף ידי. נקרעה הרצועה, התנפחה האצבע, ואני המשכתי לגלוש כמו גדול. עם יד אחת. כמו טרומפלדור. טוב לגלוש בעד ארצנו. כואב אבל נסבל. מה שלא מנע ממני לבלות אחר כך אצל אורטופד מספר שבועות…
מאז, אני מבקר במועדוני הסקי לפחות פעם בשנה. לא אוהב סיכונים, לא מגיע למהירויות דרמטיות במסלול, מעדיף תמיד את הנתיב המתפתל והבטוח על דהירה ישירה ומהירה ללא כל שולי ביטחון במקרה ש…
מכור יותר לבילוי ההיקפי. יין חם, מוזיקה קצבית, אח בוער, פחמימות מנחמות, תחנות רענון בין רכבל לגליצ', כסאות שיזוף בגובה 3 ק"מ, והרבה צעירים טעוני אנרגיה שרק מתארגנים עם עוד שוט של קמפרי לקראת הגלישה המהירה שלהם מחוץ למסלולים היישר לאורטופדית ב'.
כל זה הוא המשחק המקדים לסיבה האמיתית בגינה אני ממש אוהב סקי. ארוחות המזנון המגוונות המקובלות בקלאב מד. לפחות במועדונים היוקרתיים שם לא חוסכים ומפנקים את האורחים ביין חופשי ומיטב המטבח הצרפתי. בשנתיים האחרונות אני בגמילה מהבופה. המזנון המגוון המקובל בקלאב מד. מגשי הכל טוב.
הושט היד וטעם, עד לא ידע. זכרונות נהדרים מערב צדפות ופירות ים בקלאב. אני נזכר בעצמי מרייר מול ערימות צלעות הכבש שהיו מונחות שם לכל דיכפין, מהרהר בגרגור בעמדות האוכל האיטלקי כמתאבנים, וגם הקינוח האולטימטיבי במזנון הגבינות בו השף-גבינות היה מכין עבורי צלחת עם מיטב הגבינות הריחניות של צרפת לסיום הארוחה.
עכשיו האמיצים מתחילים לטוס לסקי. שמעתי שהאתרים פתוחים והמלונות רק מחכים לנו. רק שעברו כבר שנתיים ועל פי הגדרות נכנסנו לקבוצת הסיכון. לא בסקי - בבופה. המשקל והשומנים בדם רק נסקו בתקופת הקורונה, ואם אני מגיע ככה לקלאב, הבופה עלול לחסל אותי. מהבופה לקרדיולוגית ג'…
כבוד השר ליברמן - מגיע לנו פיצוי גם על זה.
אובדן הבופה.
אכן זר לא יבין.
החיים אינם תחרות לאריכות חיים.החיים הם תחרות באיכות חיים. על כן: "אכול ושגול כי מחר הוא יבול"
אכן, זר לא מבין זאת. לסכן את כל הקונסטרוקציה בשביל כמה רגעי פאן... נשגב מבינתי.