געגועים לפט פונג

האמת, הפעם האחרונה בה ביקרתי בסמטאות פט פונג, בנגקוק הייתה בסוף שנות השמונים במאה הקודמת. איזה שלושים שנה ויותר. אירוע ביזארי, תיירותי, ממש מיותר – ועדיין מהווה , עד לאחרונה, אטרקציה לכל מי שמזדמן במקום הכי נמוך בבנגקוק. היום, כשכבר אין תיירים בתאילנד – מעניין ממה הן מתפרנסות, כל הנערות, נשים, פתייניות ואדישות, ליידי בויס, מוזגים, סרסורים, סוחרי השעונים המזויפים ורוכלי הגופיות המעוצבות שנמכרו במאה באט כל אחת.

לא מאמין שיש בתאילנד מדיניות סעד, וכל מי שאבדה פרנסתו בערים העמוסות התקפל לחזר להורים, בכפרים החקלאיים, בשדות האורז היפים אי שם בהרים , הרחק מהעיר היקרה.

תאילנד, ארץ החיוכים והמסאז'ים. ארץ החופים היפים, והשווקים הצבעוניים, מחוז הפרישה המועדף על גברים אירופאים שמנמנים, חובבי בירה ומין, דוחים, שמנצלים את הפנסיה התקציבית האירופאית שלהם "לתמוך" באוכלוסיות חלשות אך יפות וחייכניות, גברים שבחרו להעביר את פרק הפנסיה שלהם בארץ הבירה הזולה והסקס הזמין, כל ערב מחדש, הרחק מהליידי או הפראו המקורית שמאסה בהם ובכרס הענקית שלהם.

אי שם, בשנים שאסור היה לנו לטוס בשמי עירק וכל מי שחפץ להגיע למזרח הרחוק, בתחילת שנות השמונים אי שם במאה הקודמת, (אני לא מאין שאני כותב את זה) בימים שהתפרנסתי בעבודה במדינות הנודלס והשרימפס הכי טעימים שיש - כל טיסה מזרחה התחילה בטיסה מערבה להצטרף באירופה לטיסת פאן אם 001 שהקיפה את כדור הארץ מערבה, כל הדרך עם נחיתות ביניים רבות. כמו ג'ול וורן, אחרי יומיים של טיסות הייתי נוחת ביעד, עייף, גב תפוס, ורק רוצה להגיע למלון לישון אופקי כמה שעות.

נקודת האור היחידה בעבודה המרוחקת הזאת הייתה תחנת ביניים שלפעמים בגלל אילוצי לוח זמנים של חברת התעופה – היה צריך להישאר ללינת לילה בבנגקוק. העיר ללא הפסקה, הרבה לפני שבנו שם את הרכבת המהירה בעיר, כשהכבישים היו בעצם פקק אחד הזוחל כל היממה. שדה התעופה הסמוך היה רק סמוך, אבל נדרשו למעלה משלוש שעות לפעמים לקרטע במונית בכדי להגיע לטיסה בזמן.

את השעות היקרות בעיר האורות והנודלס נהגתי לנצל ביעילות. למעבר בין השכונות ומוקדי הבילוי בעיר הייתי שוכר אופנוען מקומי, כשאני במושב האחורי מתפלל לבודהה שנצליח לעבור בשלום בחריצים הצרים בין נתיבי המכוניות העומדות תקועות בפקק האינסופי של בנגקוק. כך, כשהחברים שלי בארץ מחפשים את עבודתם הראשונה אחרי סיום הפקולטה – אני התרוצצתי בסמטאות בנגקוק, טועם את חביתת השרימפס הטובה בעולם שהוגשה בסמטה מול בית התענוגות הכי מושחת של העיר, בורדל תאי מהבודדים בעיר שהסכים לארח פלאנגים, תיירים בשפת התאים, שהתענגו על ה"בודי מסאז'" המסורתי של בנות העיר.

פט פונג, סמטת מועדוני הסקס לתיירים שישבו ונעצו מבטים בבחורה עייפה הפולטת מספר כדורי פינג פונג מהווגינה שלה לתוך סל מטרה במרחק מספר מטרים. יו, כמה מקסים.... ממש מגרה, אבל לא פחות מהמספר הבא שעלה על הבמה, זוג מקומי שבמספר צעדי ריקוד והתערטלות, השתרע על מיטה מאולתרת במרכז הבמה ועשו את מה שכולם עושים, רק בלי קהל יפנים עם מצלמות וצחקוקי התפעלות.

פעם אחת נגררתי להיכנס למופע שכזה, פעם אחת יותר מדי. כגבר המופיע בודד למופע, מיד נצמדה אלי מארחת מקומית, באמת נחמדה, לא יוזמת כלום, רק נמצאת לידי ומחכה להבין מה אני רוצה. מבירה ועד בירית, מליטוף ועד טפטוף – כשהכול בחיוך תאי והבנה, כמו במקרה שלי, שבאתי רק להציץ, ולהיפגע מהנעשה על הבמה. כאילו נעלבתי בשם העליבות. נפגעתי במקום החלשות, לא הבנתי איך גברים יכולים לנצל אומללות ועוני, והשלמתי עם זה, כי כך דרכו של עולם, כשהעושר הגמלאי נפגש עם החיוך הצעיר.

מחוץ למועדונים במרכז הסמטה יש שורה ארוכה של דוכנים. חולצות מעוצבות, ג'ינסים של מיטב המותגים, חגורות, ארנקים, פסלונים, טקסטיל לבית, מזוודות, עטים נובעים דמויי מון בלן היוקרתי, והמון שעונים "כאילו" אורגינל. רולקסים, אומגות ואחרים, ממש זהים למקור, רק במחירים של כמה עשרות שקלים.

כך הייתי חוזר מכל נסיעת עבודה עם מזוודה מלאה במיטב האופנה הכאילו עכשווית ויוקרתית, שלא הייתה מחזיקה מעמד יותר ממספר כביסות....

תאילנד הייתה בארבעים השנים האחרונות מרכז תיירות עולמי. מוקד עליה לרגל של אלפי ישראלים לאורך כל השנה. ממסיבות הפול מון באיים ועד המועדונים הפרועים בעיר הנופש פאטיה. אחרי סיום עבודתי באזור, המשכתי לבקר את המדינות באזור. מיאנמר שלפני המהפיכות, קמבודיה, משולש הזהב. ותמיד עם עצירה למספר לילות בארץ החיוך הבלתי נגמר, שתמיד, אבל תמיד, הייתי חוזר משם עם עוד חליפה בצבע בלתי אפשרי, שרק אלוהים יודע איך חשבתי לצאת מהבית לאירוע בתל אביב בחליפה מלאה בצבע כתום...

למאורות הסקס בבנגקוק לא חזרתי. לשווקים – בכיף. תמיד שבתי ארצה עם לפחות עשר חולצות מהדוכנים. חלק מהזכרונות שלי מבנגקוק עדיין מונחים עד היום על המדף בארון החולצות שלי. קניתי אותם אז, למרות שהיה לי ברור כי מדובר בתת-איכות, ובטח הפרה של זכויות יוצרים של בעלי סמל הפולו ראלף לורן וקרוקודיל הלה קוסט המפורסם שבבנגקוק מוטבע על כל פריט לבוש הנמכר במאה באט...

בעידן הקורונה, כשטיסות ישירות לבנגקוק כבר לא בנמצא; כשהשלטונות שם עדיין לא מכניסים תיירים מחשש לנגיף, אני מוצא עצמי מדפדף באלבומי התמונות שלי, מחופי הטורקיז והקוקוס, בבריכות המלונות בחוף פטונג שבפוקט, במקדשי הבודהה בואך קו סומוי, בפסטיבל הטבעונות בעיר פוקט אליו נקלענו בטעות כשהנזירים מסגפים את גופם בחרבות ופגיונות מול עיננו, ומתגעגעים לריחות, לשווקים, לעגלות מרקי הנודלס בארבעים באט לקערה שמשביעה אותנו ליום שלם, למסעדות הפתוחות עם מגשי המטוגנים השונים בצ'אנג מאי שלא זיהינו כי בסוף התברר כי אלו היו תיקנים BBQ, לוויכוח עם הרוכלים בשוק הלילה של הו אהין שלא מדברים מילה באנגלית אך מתעקשים על חצי דולר במו"מ ארוך בעזרת מקלדת המחשבון כיס שלהם.

אך בעיקר, מודה על האמת – חסרה לי האווירה המושחתת של רובעי הברים, כמו הפט פונג, כשהבנות קוראות לכל גבר שעובר, HI MISTEL!, הטעות שלהן לא שלי, גם בקריאה וגם במחשבה שאכנס ואשב איתן על הבר, כמו פעם, כשעוד הייתי צעיר, חרמן וסקרן...

צילום: נח דולינסקי

Photo: Noah Dolinsky

www.noahdolinsky.com