געגועים לרפי נלסון

אילת.

בקצה של הקצה.

מעצמה של מלונאות, רק בלי תיירים.

גל של בלייני סוף שבוע, וחופים שוממים בימים א-ה.

מסעדות טעימות ונעימות. מזכירות את התפריטים בערי המוצא. גם המחירים דומים, כולל מע"מ כמובן שאיננו.

תחליף יקר לפסק זמן מהאטרף כל השבוע, שבסופו – רק רוצים שקט ושלא יקרעו אותנו. במחיר. אז החברים שלי טסים ללרנקה. יותר קרוב, יותר נעים, יותר טעים, יותר זול. וים של ישראלים. כמו באילת, רק לא רבים על החניה שכולה בתשלום באילת ובלרנקה אף אחד לא שוכר אוטו כי זה בצד השני ובכלל לא צריך.

אבל אני הייתי מספיק פעמים בקפריסין. עוד נחיתה אחת והם יציעו לי אזרחות. אז ירדתי לאילת, כי זה רק 4 שעות נהיגה, כי מזמן לא הייתי שם, כי רציתי שינוי. אז ירדתי לשבוע באילת.

אתם יודעים מה ההבדל בין הקומנדו הימי לשייטת 13? לא, אתם ממש לא צריכים לענות לי. זה כמו שתנסו להסביר לי מה ההבדל בין MS-DOD, למערכת חלונות 10. זה כמו ההבדל בין הבייבי בומרס לילדי באג אלפיים שעכשיו משתחררים מהצבא ולא יודעים מי החד-קרן שהזיז להם את הגבינה. הכול משתנה. לטובה. חוץ מחופי אילת.

יצא לי לשנרקל בחופי אילת השבוע. עצוב.

להקות הדגים הצבעוניות שזכרתי, אינן עוד. האלמוגים הצבעוניים האפירו. המים השקטים, מכסים הרבה זיכרונות תת ימיים מרהיבי צבע, ואינם עוד. זהו.

היה פה שטפון, רעידת אדמה, קורונת הדגיגים, אינתיפדת מזהמי הים שבסוף, צריך הרבה מזל בכדי לראות להקת דגים אחת גדולה שתקיף אותך כמו פעם, כשפימפמתי רבות ב"חור הכחול" אי שם בדהב.

13 שנה שלא צללתי. תחביב שנקטע בפיצוץ איסלמי קיצוני במלון שוויצרי מפנק בשרם א שייך אי שם בשנת 2008, רגע אחרי שהיועצת הפרטית שלי הפיקה עבורנו מסע צלילות במרחבי מרש"ל, למי שזוכר את שם המחוז הדרומי בימי שלטון המלך גורודיש.

מאז, יוק.

רפי נלסון שתום העין, המוכתר של חבורת מייסדי אילת, בן גילו של אבי וחבר המשפחה, נהג לארח אותנו אצלו בכפר. החזירו את טאבה, נלסון חזר להיות שם של סיגריה, ולבעלי הזיכרון הטוב - נשאר רק לצ'זבט על נפלאות הכפר של רפי בימיו הטובים לפני שבנו שם מלון וקזינו.

אז עשיתי קורס ריענון פרטי. עם מדריך טרי ומתלהב. הסיר לי את הווסת מהפה, לקח לי המסיכה, ביקש שאחלוק אתו בחמצן. בקיצור, כל תרגילי החרום התת ימי. אחר כך, זה היה כמו לרכב על אופניים. מאוזן כמו פלס. צלילה שנועדה להזכיר לי, כי שום דבר לא השתנה אצלי, חוץ ממה שכן.

אחרי הפסקת 3 דקות לאיזון לחצים, יצאנו מהמים. המדריך מתפעל מזה שהקשיש שלו שרד בהצלחה את הצלילה. חבל רק שרוב הדגים בשכונה, נעלמו.

כשחזרנו בנסיעה הביתה, הנוסעת שלצידי התפעלה מהנופים, מים החממות וממוזיקה רועשת המתאימה לנהיגה מרוסנת בכביש הערבה. מדי פעם רואים מושב, ומיד עולה השאלה – מה עושים שם כל היום? ממה חיים? לאן הולכים כשבאמת חולים?

ועוד, במקום שהיא ראתה מרחבי מדבר, אשרם, שנטי וסדנאות וויפסנה - אני ראיתי רק דבר אחד, תל אביבי בעל שלושה רכבים ומקום חניה אחד – כמה מקומות חניה פנויים יש לחברים בערבה...