דיאטת נוזלים

מיליארדי סינים לא טועים. הענק במזרח חי על מרק נודלס בנוסחים שונים. המאכל היפני המוביל הוא מרק הראמן ולכל עם בצד המזרחי של הגלובוס יש את מרק הדגל שלהם. מהשנים שעבדתי בין בנגקוק לסינגפור נקשרתי לטעמי המזרח ולעינוגי המזרח. קערת מרק חם עם אטריות , ירקות וסוגי פירות ים; גמישטה, מחלוטה, קוקטייל מתובלן, משביע וטעים, שמחת הסועד.

בילדותי, רגע אחרי שנותרנו ללא אימא בבית, הגיעה אלינו לצפון תל אביב, אילנה. בחורה צעירה מלוד שנשכרה ככוח עזר במקום הסופרת שנטשה את הספינה. מטפלת באחי הצעיר, אחראית על עבודות הבית, ולשמחתי גם מבשלת בנוסח המטבח הטריפוליטאי. ממנה למדתי להנות ממרק עוף מהביל, עם הרבה פלפל שחור, חצי לימון סחוט פנימה, וקרעי נשיקת לחם שחור שצפו במרק כחלק מארוחת הצהרים. אז נכון שזה לא היה גורמה, ובאמת שיכולנו בבית להשיט על המרק גם פחמימות יותר מושקעות מאותם קרעי לחם, אבל – זה היה מעדן שחיכה לי כל יום כשחזרתי מבית הספר.

בהמשך גרתי במרכז תל אביב, במרחק הליכה מדיזינגוף פינת פרישמן, שם פתחו בפאסז' דיזנגוף, בסמוך לבר קליפורניה של אייבי נתן, מסעדה סינית ראשונה. מקום בו נפגשתי לראשונה עם מה שקראו בישראל – אוכל סיני. בלי לפגוע בסינית של שאולי, הסינגינג במבו, עבור הצעירים שהרוויחו כמוני משכורת צבאית של 35 לירות בחודש כולל תוספת קרבי/צוות אוויר – אנחנו רק יכולנו לפנטז על הדוגמניות הבלונדיניות שריחפו במסעדה ההיא בירקון פינת יורדי הסירה.

אצל מיסטר סינג ברחוב פרישמן, אני כחייל צעיר הייתי מנסה להרשים את הדייטים שלי בהזמנה לארוחה סינית. כלומר – לא ממש ידעתי מה פשר כל התפריט, אז הלכתי על התפריט הקבוע לזוג. אגרול או מרק, מנה עיקרית שבדרך כלל הייתה בשר ברוטב אדום שנקרא "חמוץ מתוק" וקינוח של לפתן ליצי או אננס או בננה מטוגנת שהגיעו בסיום הארוחה הרומנטית בוערים בלהבות הספירט הלוהט. הקינוח בער וגם אני, אחרי שבועיים בבסיס.

הארוחה הזאת הייתה השקעה משתלמת ביותר בחמישי בערב שהבטיחה לשנינו סופ"ש רומנטי לוהט עד שנפרדנו בנשיקה לוהטת במוצ"ש. זהו. נגמרה מהר מדי "השבת הקצרה", כשנסעתי באוטובוס האחרון לבאר שבע לתפוס את ההסעות שיצאו מצומת חצרים לבסיס חיל האוויר אי שם...

בלי להיכנס לפרטים, כמובן לא של הסופ"ש הרומנטי אלא של הארוחה, אני זוכר עד היום את המרקים שהיו לבחירה בארוחה הסינית. מרק תירס, מרק סצ'ואן, או מרק וואן-טונן. כלומר רסק גרגירי תירס חם, מרק סיני חריף אש או מרק צלול עם שלושה קרפלך שקופים עם כמה עלים ירוקים לטעם. אז עוד לא היו בנמצא מרקי נודלס, והאפשרות היחידה לקבל משהו שכזה הייתה לחכות למרקי הלוקשן של הדודות שלי.

עברו מספר שנים, הפכתי לסטודנט עם אחלה עבודה קבועה, ואישה. עברתי לדירה תל אביבית קטנה בשדרות שאול המלך כמעט פינת אבן גבירול – מול הלונדון מיני סטור. מיקום מושלם בעיקר כי מולי שכנה מסעדה סינית וותיקה בשם "קרטיה" עם תפריט דומה, ומצד שני במרחק דקה הליכה מ"פאב השופטים". מיקום אסטרטגי. בירה ומרקים. ממש דיאטת נוזלים תל אביבית. המנות הסיניות היו דומות וגם יכולתי להרשות לעצמי לגוון את התפריט. אבל הטעם השתנה עם הגיל וחיי המשפחה המתבססים. כבר לא ממהרים לחזור לבסיס במוצ"ש, החרמנות לא בדיוק דו שבועית, וההורמונים רגועים. בסך הכול מצאתי כבר את הטעם לחיי, וחשבתי שאיתה אוכל מרקים כל החיים...

את הקרייב למרקי הנודלס פיתחתי בין ניו יורק, לבנגקוק. בין המסעדות הסיניות ברובע הסיני של ניו יורק, שם הצטופפו סביב שולחן אחד עגול הסועדים על פי סדר הגעתם למסעדה, ובחרו את המנות מעגלות עמוסות מעדנים שריחפו במעברים בין השולחנות. התשלום לפי צבע הצלחת. את קערת המרק היה צורך להזמין בנפרד, ובדרך כלל חלקו אותה מספר חברים. לימים, אחרי התייעצות עם דיילי המוביל הלאומי שלנו , שהכירו את כל המקומות השווים בניו יורק , מצאתי לטעמי את המסעדה האולטימטיבית למרקים סיניים ברחוב קאנל פינת לאפייט במנהטן. זאת המלצה שהייתי מעביר לכל החברים, ולא וויתרתי על ביקור במקום בכל פעם שנחתתי בניו יורק במסגרת מסעותי מערבה סביב שנות השמונים של המאה הקודמת. והיו הרבה כאלו.

את מרקי בנגקוק לא היה צריך לחפש. שם בכל קרן רחובות יש דוכנים, חלקם ניידים, של מרקיות עשירות אטריות או מנות מוקפצים על בסיס אורז לאכילה במקום. בתוספת מספר שרפרפים ושולחנות נמוכים, נוסדת סביב כל דוכן מסעדת חלומות משפחתית לאוהבי האוכל המקומי. כתייר, צריך רק לדעת להסביר בהזמנה את רמת החריפות שאתה אוהב, אחרת – תשתנק מלהבת האש הדרקונית שתנשוף אחרי הביס הראשון בפלפלון האטומי שקיבלת.

לימים, ברשת האסייתית הישראלית ג'ירף המצליחה של שכני רימון, אני איש של מנה אחת – מרק תאילנדי גדול. קערה אחת שבדרך כלל מספיקה לשלושה סועדים, מהווה עבורי ארוחה. מרק חריף, ירקות, פרות ים, "תוספת של נודלס בבקשה", וכמה עלים לגיוון הטעם. כמה פשוט , ככה טעים.

את מיטב זמני ביליתי עם חברים במסעדות מפוארות, למחייתי ככתב ב"מעריב" כתבתי גם על מסעדות. לא כמבקר בישול גורמה, אלא כמי שבא לאכול במסעדה ומסקר את הנאתי או תסכולי. ניגוב חומוס הוא אצלי יותר תענוג מטעינת מצברים באנרגיה זמינה, אבל כשאני רוצה להנות מיידית מאוכל לא כבד, לא מזיק לכדור הארץ, לא הורג עופות או חלבונים אחרים על ארבע – אני שוקע בקערת המרק. את שאון שאיבת המרק שלי אפשר לשמוע למרחקים. כי זה ממש טעים.

אילו הייתי סופר מזון רציני – הייתם מקבלים ממני עכשיו מתכון למרק נודלס אמיתי. סורי. ממני תוכלו לקבל רק המלצות למסעדות עם שרות TA מהיר. כמו מסעדת "צ'ין צאן טייק אוואי"* עליה השלום, שהכירה לי את המטבח הסיני והרוטב האדום ה"חמוץ מתוק", שאגב לא ראיתי באף מסעדה אמיתית בשנחאי הסינית, שנים רבות אחרי.

* חברים בני מחזורי, שלא אנקוב בגילם אבל יש להם במגירה אות מלחמת יום כיפור - טוענים כי שם המסעדה בפרישמן היה צ'ין צאן טייק אוואי ויש אחד ממושב תנובות הטוען במאה אחוז שזה מיסטר סינג. זה באמת חשוב? אני לא כותב מחקר היסטורי על האגרול בפרישמן פינת דיזינגוף. את זה אני משאיר לחברי הפרופסור א.מ. שבטוח ימצא את הקושנים הנכונים ויחשוף עוד מסעדה סינית באחוזת בית עוד בתקופה העותמנית.

כל אחד והרוטב ה"חמוץ מתוק" שלו, הצרוב בזיכרונו בין טעם לביבת תפוחי האדמה המטוגנת בשוק בצלאל, מילקשייק שוקו במילק בר ויטמן שבכיכר מלכי ישראל ושיפוד הלבבות עם "טחינת שמנת" ב"לב הרחב" שבכרם התימנים.

טעמי שנות השבעים שלי...