האוצר המשפחתי

זיכרונות הם בעיקר מהעבר. העתיד שלנו מורכב מרסיסי חלומות שהודבקו על שלד מציאות שיצרנו בבחירות האקראיות שלנו במסע מבעד לדלתות המסתובבות של בחירות חיינו.

וההווה? ערמת ארגזים למיון בדרך לחדר האשפה או לבוידעם או להפצה לילדינו התמימים שיסכימו לגאול אותנו מערימות חפצים שקיבלנו באהבה מההורים, למשמרת.

שטיח פרסי ענק הגדול משטח סלון דירתנו, תמונת שמן של נוף גלילי שצוירה על ידי בן דוד רחוק בימי העלייה השנייה אשר אינה מתחברת לכלום במעוננו כיום, סט כלי אוכל מתוצרת רוזנטל שעלו ארצה עם סבתא מברלין, כחלק מהנדוניה לילדה שלהם שהעדיפה חלוציות בראשון לציון על פני אמנציפציה ברלינאית שקדמה לליל הבדולח. כלים יפים, ציורים נאים, מאות ספרים מהמאה הקודמת – ושום דבר אינו מתאים לנו לכאן ועכשיו.

ירושות, מתנות, רכוש רב המכסה את המדפים ואינו קשור לחיים העכשוויים שלכם, אלא כמנצחי חוסר היכולת שלכם להחליט שמותר וצריך לזרוק הכול, ולהתחיל מחדש את העתיד שלכם. בלי נקיפות מצפון, בלי חבל, ללא געגוע לסלון של סבתא או לכורסא של סבא.

לדירת הסטודנטים הראשונה שלי עברתי מבית אבא עם שתי מזוודות, מערכת סטריאו וארגז תקליטים שהועברו בסבב אחד במכונית סאב 99 סטיישן ששאלתי מחבר. את תכולת הדירה שלנו העברנו לאחרונה עם משאית ענק, למעלה ממאה ארגזי קרטון, מעלון מיוחד שנשכר להניף לקומה השמינית את לוח השיש המיוחד שהוזמן לחיפוי האי במטבח, אי בגודל קפריסין (יוונית וטורקית גם יחד) משהו לא ממש קטן וחמוד, שבטח לא הסכים להיכנס למעלית הבניין.

אנחנו צוברים ואוגרים, עד שבסוף הכול נופל אחרי השבעה על היורשים ההמומים. ילדים שנאלצים לבחור ולמיין את אשר הוריהם לא הצליחו לעשות במהלך חייהם בעצמם. אחים לסלקציה. כלומר – לא כולם, כי תמיד יש את האח העסוק, האחות המקופחת, האח הכועס והאחות שלא יכולה להגיע, והאח שאלרגי לאבק – כך שתמיד זה בסוף נופל על האח חסר המזל.

בעצמי חוויתי התלבטויות קשות כאשר נאלצתי לפנות את תכולת דירת אמי מחמישה חדרים בהם אספה, ליקטה, אצרה, כתבה ותייגה את הגיגיה כחומרי גלם לספרים עתידיים, דפים שכנראה כבר לא ייכתבו, בגדים שאין להם דורש, מעיל פרווה מהודר שאף אישה כבר לא תתחמם בו, פטיש יתום לרִדוד שניצלים, סדרות ספרי שירה שאף ספריה לא הייתה מוכנה לקבל לאימוץ, אלבומי אמנות ללא דורש, מדפים עמוסי סדינים ומגבות שנשמרו כנדוניה לנכדות, וקירות עמוסי ציורים שאין להם ביקוש בעולם דיגיטאלי שכבר לא מעריך אמנות ממוסגרת אם זה לא בא ב-70 אינץ' 4K לפחות.

כשעברה אמי לבית הורים, לדירת חדר, עם מטפלת יום צמודה, והייתה לחביבת המחלקה, העברנו אתה מבחר בגדים, כמה ספרים וציור קיר גדול המנציח את חיוכה מימים טובים יותר, ציור שעיטר את קיר מעונה החדש לשם עברה בגלל אילוצים רפואיים. את כל תכולת דירתה בת חמשת החדרים לא יכולתי למיין. פשוט לא יכולתי. לכולם היה ברור כי היא לא תשוב לדירה, ועדיין לא יכולתי לרוקן או למסור, למכור או לחלק את התכולה. קשה רגשית. לכל אחד כנראה עדיין יש תיקווה קלושה שהעניינים יסתדרו והפלמ״חניקית מדריכת הקפ”פ תפתיע את כולנו ותחזור לאיתנה. בסוף ההיגיון הקר, ולחץ בארנק גבר, והסכמנו להעביר את תכולת הדירה למחסן…

חמש שנים היו הארגזים במחסן. חמש שנים בהם כל חודש התדרדר מצבה, ואנחנו לא יכולנו לגעת בתכולה, מחכים לנס. חמש שנים שכרנו מחסן, הוצאה לא קטנה, להרגעת המצפון. לימים, אחרי שנפרדנו ממנה, "מישהו" (עיין ערך לעיל של האח הנבחר) היה צריך לפנות המחסן. לזרוק לפחים את הזיכרונות. לפנות את רסיסי ושברי החיים שהיו מאוגדים בסרטי הדבקה מהובלה האחרונה, אוצרות ספרותיים, קלסרים שאף אחד כבר לא יקרא, בגדים שלא יילבשו, ותכולת מטבח של מי שכתבה עשרות ספרי בישול ל״בייבי בומריות״ הישראליות.

כשאני חולק עם חברים את תחושות היתמות שלנו, זאת אחת החוויות הקשות שעברו הרבה מחבריי. חיסול תכולת דירת ההורים. מחיקת זיכרונות. לתמיד.

לפעמים הפינוי הוא הכשרת השטח לפרק חדש בחיים, של בן משפחה מאושר אשר נכנס לגור בדירת ההורים, ויתחיל לצבור בעצמו את תכולת הארגזים שילדיו יפנו משם למחסן בעתיד…