התנתקתי. מחקתי. הסרתי. זהו, יותר לא אקבל עדכונים, דיווחים, פושים, פרשנויות, סרטונים, סיפורי גבורה ואסונות מרים. הטלפון הנייד שלי כמעט כשר למהדרין.
רק במקרה חרום, פיקוד העורף יודע כבר למצוא אותי ולעדכן כי צריך להיכנס למרחב מוגן. עכשיו.
נשברתי. שנה שאני חי בתוך מסכים. שנה שאני מתנדב. מסיע, אורז, צולה מעורב ירושלמי בכמויות אדירות והמבורגרים במאות לחיילים רעבים, מנסה להיכנס לכיתת כוננות שכונתית, מתאמן במטווח עם אקדח אישי שקניתי לאחרונה, קורא את כל הפרשנויות בעתון, מקשיב ברצינות לאלופים חד הלשון ומוצפי האגו על ששכחו אותם בבית במלחמה הזאת - ועכשיו הם עסוקים בלדבר עצמם לדעת על המלחמה הבאה שתבוא. בטוח תבוא. רק בלעדיהם. מסבירים לי את מה שאף אחד אינו מבין.
מה לעזאזל קורה פה. מי אשם. ומתי זה ייגמר?
בשנה האחרונה כבר נסעתי לנגב המערבי לקטוף הדרים, עזרתי לאחים לנשק לארוז את תרומות התל אביבים ולשנע אותם עד לאחרון החיילים המגויסים שנזקק לשמפו בניחוח של בית; בקפלן יש לנו נקודת מפגש קבועה עם השותפים למחאה, ליד הדלת עומד זקוף הדגל להפגנה הבאה, ובכיכר החטופים אני יודע על מקום חניה סודי, שרק אני והאופנוע שלי מכירים.
עברה שנה, אם לא מונים את מלחמת המהפכה המשפטית בה קראנו בגרון ניחר - ד מו קר טיה! הטלפון ממש לא מפסיק להתריע. מעדכן אותי שברגע זה ממש, כשאני מחכה למקיאטו כפול ארוך בבר השכונתי שלי, אלפי ישראלים מבוהלים רצים לחפש מחסה במרחב מוגן זמין. אני מתעדכן ומזפזפ הלאה, אבל לא מצליח למחוק מהתודעה - אנחנו ממש במלחמה. ואני בצד של הבלתי מעורבים. יושב, דואג, ומציק לכולם בטלפונים - נו, אתם בסדר? איפה תפסה אתכם האזעקה הבוקר?
בסוף הערב אנחנו יושבים מול הטלוויזיה ומריצים בזריזות את המהדורה המרכזית. סליחה קושמרו וקרן - אבל אין לי סבלנות לשמוע שוב ושוב את ששיתפתם בכל מהדורה בשנה האחרונה. המצב חרא. רק בחירות ישנו פה את המציאות. כל השאר - דיבורים ואוורור כעסים.
בעזרת השלט החכם אנו מסננים את הסיפורים. מנסים להבין מה העובדות החדשות והאם בין ענני הפייק יש קרן אמת אופטימית חדשה ואיתנה.
עצוב לי - אבל זאת לא בושה להודות. לא גייסו אותי, וויתרו על שירותי האבטחה והכוננות שלי, הסועדים בכביש 232 עברו להמבורגרים של כביש 90 ואני שוב הבנתי כי מלחמות זה בעיקר לצעירים ולפוליטיקאים. שתי קטגוריות שאינני נכלל בהן.
מאמי, מאוד מצער אבל אחרי יותר משנה הבנתי - אנחנו יכולים בעיקר לסרוג כובעי צמר, לתת עצות, לרשום הגיגים בסיפורי אבי דר ולשמור על הנכדים.
Comments