היינו שמונה

היינו שמונה, אם סופרים גם את מאיר, שנפל ביום השני של מלחמת יום כיפור לפני 49 שנים.

היינו שמונה, כל אחד עולם ומלואו, והיינו חבורה. החברים של מאיר.

יש את הגבוה שבעיקר שותק ובשתיקתו הקים עם השנים גשרים, כבישים, וכל תשתית אזרחית שאפשר לשרטט, לתכנן, לפקח ולגזור סרט עם כבוד ראש מועצה מקומית כזו או אחרת ברחבי הארץ. איש יקר שבמקרה גם למד איתי צמוד 12 שנים והעתקתי ממנו את רוב המבחנים והוא העתיק ממני בטסט במכון הרישוי על טוסטוס חצי כוח סוס, כך שביחד דהרנו ברחובות תל אביב למסיבות לילות ששי, נפגשים עם מאיר שהיה מגיע בטריומף ספורט 1600 סמ"ק עם גג נפתח ולידו יושבת גליה היפה.

בשמינייה יש את המורָה למתמטיקה, שעוד בימינו המשותפים בתיכון הבינה מיד את כל המשוואות בשעורי המגמה הראלית בה למדנו כולנו, כולל מאיר שהצטרף אלינו רק בכיתה י' אחרי קריירה מזהירה בבית הספר החקלאי בפרדס חנה ככדורגלן זריז וחביב הבנות. היא מורה כל כך טובה, שבזכותה גם הבת שלי עברה את מבחני הבגרות במתמטיקה אחרי כמה שעורים פרטיים...

היינו שמונה, כולל עורך הדין, הקונסליירי של החבורה, שדאג כל שנה באזכרה להביא תרמוס קפה מהביל וסיפור מהבוידעם עליו ועל מאיר, למשל מהתקופה שבילו ביחד כמפעילי קיוסק בפיורד, דרומית לאילת בואך סיני, כשנתנו קוביות קרח לתיירות סקנדינביות בוכיות שדרכו בטעות על קיפודי ים על החוף וקיבלו בתמורה סימפטיה נורדית נעימה. עם השנים הוא צרף לחבורה את אשתו, שמעולם לא ראתה את מאיר - אבל בין אזכרה לפגישה עם הוריו ומשפחתו של מאיר, הפכה להיות כמונו, חברה של. היום הם בצרפת עם קצת ביקורי מולדת, ביניהם ביקורים אצל מאיר ז"ל בערב יום כיפור וביום הזיכרון לחללי צה"ל, ביחד עם חברי השמיניה הזאת ששרדו מאז ימי עירוני א' בתל אביב מחזור 71', מחזור הסג"מים מפקדי המחלקות של מלחמת יום כיפור...

וכמובן שיש את החכם של הכיתה, פרופסור שמזמן המריא לארה"ב ומלמד עד היום את ילדי דור חדי הקרן הצעירים כמה אפסים יש במיליארד דולר. החכם מזמן אזרח אמריקאי על כן הוא לא עולה לקבר של מאיר אלא בזום או שיחת טלפון טרנס אטלנטית.

והיועצת, אישה חכמה שמלמדת ותומכת ארגונים ראליים איך להדריך את עובדיהם למושלמות, והיא בעצמה עדיין לבדה, מחפשת את המשלים, את הבן זוג המושלם, שיגיע בקרוב, אמן.

בל נשכח את השמנצ'יק, איש העיצוב והטקסטיל, החולם, עם חיוך שובר לבבות ושובה נשים, היחיד שלא ממש למד איתנו בכיתה, אבל אימץ אותנו בהפסקות ובסופ"שים כחברים במסיבות עם מוזיקת רוק אמיתית של שנת 71' נוסח אירון באטרפלאיי או בלאק שבת, ומאז הוא מעצב בחיוכו את מצב הרוח של כולנו בהצלחה רבה. האיש הכי אמיתי שאני מכיר, אמיתי וחף מכל דאווין. תמיד אומר את מה שעל לבו, ויש לו לב ענק, חם ואוהב, את כולנו.

ואני, שבטעות הצטרפתי למגמה הראלית ורק בזכות החברים גם סיימתי התיכון על הקשקש עם הלב ההומני שלי, נהנה היום להקליד ולעטר את הזיכרונות שלנו עם מאיר, בתוספות שבגילי המתקדם הם חצי מהדמיון, מהפנטזיות, החלומות שלא התגשמו, אהבות ישנות שלא מומשו, אדי הוויסקי, גלי געגועים לחבר, מט"ק שריון, לוחם אמיץ, שנפגע מטיל מצרי בעודו מסתער קדימה בקרבות הבלימה במערב סיני לפני כיובל שנים, ואינני יכול לשכוח אותו.

היינו שמונה, ונשארנו כולנו עם המשפחה. ליתר דיוק עם השבט. הורים, אחים ואחיות, אחיינים שרק שמעו על מאיר, כל מי שזכר את מאיר , גם דרכנו, ילדים שראו את התמונה שעל הקיר עם המסגרת השחורה, את דמעות הגעגוע של אימו ואת הסיפורים שלנו, על מאיר, שכבר לא איתנו ובעיקר איתם - 49 שנים.

היינו שמונה, ואנחנו כנראה נשאר כך, מאוחדים גם בגללו עוד שנים רבות. מאיר איתנו בלב, באזכרות וביניהן, בשיחות הפנימיות עם עצמנו ובשעות השמחות בהן אנו נפגשים על הבר, מסביב לקבר, בשיחות נפש פרטיות, שותים לזכרו ולחיינו והוא תמיד ברקע. איתנו לתמיד.