המואזין הציוני

הֶאֱזִִינו לי, הציצו לי במסמכים, ראו את התמונות שלי מחופי סיני, יודעים עם מי דיברתי וכנראה גם על מה.

So What?

תגידו, אתם מטומטמים או רק מנצלים את הספין התקשורתי הזה נגד המשטרה ועושים את עצמכם? זוכרים את מה אישרתם כשהפעלתם את הטלפון שלכם בפעם הראשונה? ACCEPT אחד קטן ואישרתם לגוגל להציץ לכם מעבר לכתף בכל מה שאתם חושבים שזה רק שלכם. זהו. אתם חתומים על מסמך בן אלף עמודים, באותיות הכי קטנות שניתן, בלשון המשפטית המקובלת, אתם והאלגוריתם של גוגל מעכשיו BFF לתמיד.

גם אם לא אישרתם – ידעתם. מה אתם, הֲלוּמי ידע? הרי כל סוחר סמים זוטר, גנב מכוניות מתחיל או סתם תלמיד שהקשיב בכיתה ח' למורה במחשבים שהסביר לו את עקרונות חלוקת המידע ברשת – כולם יודעים מהחיוג הראשון בטלפון. "בלי סודות". האויב מאזין. חסמבה חסמבה חסמבה. הטלפונים שלנו שקופים.

כמעט מהיום הראשון בו רכשתי טלפון סלולארי, ידעתי שכל מה שנאמר בו, בסביבתו, נרשם או נאגר בו, מצולם או נשמר בזיכרון, גם אנשי הקשר שלי שבטח כבר לא רק שלי, והכל מתאדה למרחב הציבורי. פרטיות? יוק. מילה שנאמרה, משפט שנכתב, קליק במצלמה, זה כמו החץ. שוגר למרחב וזה כבר לא שלך. במקום בו עבדתי, כבר שנים רבות אסור להכניס טלפונים לאזורי העבודה. זה טאבו. גם שעונים חכמים שמלשינים לאח הגדול לא רק מה השעה. פשוט הפנימו ומתחו גבול ברור. מה שקורה בחדר נטול סלולרי, נשאר שם.

יש לי שכן, ידיד שגר בפנטהאוס, ונוצרה ביננו ידידות מסוימת לאורך השנים בשיחות המעלית שלנו. מה שכבר אפשר להתקרב ב-30 שניות של "מה נשמע ואיך העניינים?". לעצמי אני אותו קורא לו "המואזין", כי הוא מהיורמים של 8200 לשעבר שהיום ה-FBI כבר לא אוהב, בעיקר בגלל התוכנה שהיה שותף לפיתוחה וזריעתה ברחבי הרשת הסלולרית הגלובלית. היום הוא יכול לדעת, אם רק ירצה, כל גיהוץ של כרטיס האשראי שלי, כל לייק שעשיתי בפייסבוק וכל ג'וינט שהזמנתי בטלגראס. וגיהוץ כרטיס שלך. ושל כל מי שלא חי במערה נטולת WIFI או חשמל. מואזין צמרת שבאמת לא מתעסק בקטנות. נכון שבמחשבים שלו לבטח יש את פרטי כל מי שהגיעו למסיבות בבלפור, שמות, כתובות ומספרי טלפון פרטיים. המוצר שפותח על ידי מיטב הנוער הציוני, לוחמי הסייבר לשעבר, הלא הוא האח הגדול האולטימטיבי, רק שאף אחד לא באמת מדבר על זה בנוחיות. אם השב"כ עושים את זה בהתפרעויות בפזורה הבדואית זה לגיטימי. אבל לאכן את ישראל הראשונה בשכונת רחביה, "מיטב בנינו", ברשימות של מאוכנים שעוברות לחוקרי המחלקות המתאימות במשטרה – זה פחות עובר לנו חלק בגרון.

למה, זה שלקחתם דגל וירדתם בשקיעה לגשר הקרוב לביתכם למען טיוב השלטון, ופרסמתם סלפי בקבוצת החברים שלכם מהתיכון – חשבתם שזה נשאר רק בקבוצה? אז מה אם המואזין לא היה אתכם בתיכון. הוא בקבוצה שלכם. ושלהם, ושל כל אחד. כי אחרי כל קליק או ENTER, הכול עובר לענן, לאי שם, ומשם כבר אין לאף אחד שליטה על המידע.

מאזינים לכם. סופי. לא רק המשטרה או שב"כ או הבלש הפרטי שהשותף שלכם שכר לאסוף עליכם מידע. גם את הטקסט הזה בטח מתייגים. רק שהם לא עושים לי לייק בסוף האזנה.

אז מאמי, אולי כדאי שתעריכי את רגעי השתיקה שלנו, בהם אני נוצר את פרטיותנו, מחביא את סודותינו, שלא נהפוך לעוד זוג מואזנים שהפקירו את סודותיהם ואחרי זה מתפלאים כי בסוף ערב אינטימי בו שחו האחד לשניה על זוגיותם הם מקבלים ברשתות החברתיות ים של הצעות לסדנאות לשיפור הזוגיות או קרוזים בקריביים או תרופות טבעיות לשיפור האונות – הכול תלוי על מה התלחשתם אתמול שניכם ליד הטלפונים שלכם.

קרדיט לציור - Art Miami