הנסיך מרחוב פיירברג

לפני 12 שנים נפטר מוישה היפשר. לא בקרבות, לא כמלווה שיירות לירושלים הנצורה, לא בעורף האויב, לא כמג"ד קרבי בהסתערות על מוצב מצרי במרחבי סיני ובטח שלא ממגיפה או חיידק אלים. פשוט מת. הלך לישון בערב, ולא התעורר.

אחרי 84 שנים רומנטיות, החליט לבו שזהו. סיימנו פה. ונדם.

מוישה, האיש שכולם אהבו, האיש שהיה החבר של דור לוחמי תש"ח, סוחר בנשמה, קונה בשתי לירות ומוכר בעשר, משקיע בקרקעות לטווח ארוך, וגוזר קופוני ריבית מאגרות חוב של בנק ישראל לפרנסתו; נהנתן ממעדני שוק הכרמל שכל שיחה איתנו נגמרה בסיפורי גבורה על מלחמות ישראל וניצחון המכבים מדור לדור, מנער בהגנה ועד מג"ד במלחמת שלום הגליל בלב שדה התעופה של ביירות עם החבר'ה, שותים בירה עם הרמטכ"ל רפול, חברו מקורס קציני צה"ל עוד כשהיו שני סג"מים צעירים ויפים.

מוישה, דור שני לחייטים, שבחר לתת לאחרים לתפור והוא רק מכר את מעילי הצמר המיוחדים לנשות התיישבות העובדת הדתיות, הגוצות, בעלות המידות המיוחדות, מעילים ללא חשש שעטנז, בד צמר איכותי כשר, בגזרות קלסיות המסתירות עודף משקל וחסרון בגובה, מעילי להיט שנמכרו בחנותו שבנחלת בנימין בסתיו, ואפשרו לו לעשות מילואים בשאר ימות השנה לבוש בדגמ"ח וחיוך, בעיסוקו בהכשרת הגדוד שלו לכבוש את שאר המזרח התיכון בסיבוב הבא שיבוא, ותמיד זה הגיע. מזרח תיכון , לא?

לאחרונה ביקרתי בחנות המעילים שאחרי מותו נסגרה. להפתעתי פתחו במקום – בר טקילות. הכי לא מוישה – שהעדיף להנאתו תה עם לימון, עם אנחה עמוקה בסוף הלגימה , להדגשת העונג.

הגבר היפה, עם שפם דק בגוון אדמדם, נוסח קלארק גייבל, שעיטר את גבריותו והפך לסמלו המסחרי. אהוב הנשים, מוקף במחזרות, רקדן רוק אנד רול שובב במסיבות, מעשן סיגריות אסקוט וחובב ויסקי. עם שתי קוביות קרח בבקשה.

עד מותו נהג לשחות באשמורת ראשונה בבריכת גורדון ההיסטורית. חותר לאורך במסלולים ומהנהן לחבריו החולפים מולו שנים ארוכות. משכים כל בוקר לבריכה, מנוי של קבע, שבתום מכסת השחייה היה עובר למשרתו השנייה – בורר בסכסוכים עסקיים שלא מתאימים להגיע לבית משפט, וגם מסייע לחברים נטולי קשרים אישיים במוסדות הדרושים, אנשים שלא נולדו פה ושיחקו דודס עם הנערים בסביבת רחוב שינקין של תל אביב בשנות טרם קום המדינה.

גבר תל אביבי מוערך, שמאחורי גבו קראו לו לפעמים "בעלה לשעבר של..." שהתפרסמה עם שם משפחתו ובטעות חד פעמית שלה, בלתי ניתנת לשינוי, נפרדה ממנו לטובת פייטן בוהמה תכול עיניים ויפה בלורית צעיר שהאכיל אותה מרורים עד אחרית ימיה.

את נעוריו בילה ברחוב פיירברג בבניין אותו בנה אביו. אחוזת היפשר ובניו. ספורטאי, קרבי, מבית סוחר תל אביבי מבוסס, עם אופני ראלי חדשות, אהוב הבנות בצופים ואחר כך בהגנה ובצבא, גדל עם כפית מוזהבת בפה, ממש נסיך תל אביבי.

בכדי לשמור על אחדות המשפחה, כשנפטרו ההורים, מכר מוישה את הבניין וחילק התמורה בין אחיו, וכך נשאר שם המשפחה מפורסם רק בפתח החנות – זכר לסבא שלמה, שאני נקרא על שמו.

מוישה, למי שלא מכיר, הוא האבא של אלון ושלי. אז אם הוא היה נסיך האחוזה ברחוב פיירברג, למה זה הופך אותי? נסיכונצ'יק מרחוב דובנוב? ניסיתי לבדוק זאת עם הדיירים החדשים בבניין שנמכר לפני 70 שנה – אבל עם כל תנופת הפינוי בינוי התל אביבית אפשר רק לראות שמבחוץ שהוסיפו קומה ושמרו על אופי הבניין.

מוישה כבר לא שם.

תנצב"ה.