הודעות הפטירה תכופות שנכנסות לפורום החברים שלי מהצבא, חבורה של בני חמישים עד שמונים פלוס, בין ברכת יומולדת שמח לאיחולי שנה טובה - מחזירות אותי מהר למציאות קשה של תמותה עודפת משמעותית בגלל הקורונה. בלי טריקים ושטיקים. עשרות אנשים שכבר לא אתנו מתים כל יום מעבר למה שהיה מקובל בשנים קודמות. פרופסור לס - מתחבא. מכחישי הקורונה - שימותו. בעלי ההגדרה - קורונה זה שפעת עם יחסי ציבור, לכו לעזאזל. אנשים מתים פה! בלי צעקות. לא מירי צלפים. הווירוס לוקח אותם בהליכה. לא קשישים בבתי אבות בבדידות. פשוט מתים. בבתי חולים או בבית.
פסטיבל סטודנטים באילת או הופעה בהיכל מנורה - מה זה משנה, אני לא יודע אם המבוגרים האלה שהלכו לאירועים מבינים מה הם עשו. הם לא מטומטמים. הם פשוט בלתי משילים כי לממשלה הזאת הלא מבוססת על שום רוב - אין יכולת למשול ולהשתלט על גורמים באוכלוסייה בעצימות.
יכניסו שוטרים לבדואים - הממשלה תקרוס. יפנו התנחלות בכוח - הממשלה תקרוס. לא ישלמו דמי אבטלה לעצמאים בגיל 60 פלוס - הממשלה תיפול בקול חסר של ח"כ בודד. ואנשים מתים פה. הנכדים שלנו לומדים בתנאים של אפסנאים וטבחים. שבוע בכיתה - שבוע בבידוד בבית. דיי. האיום האירני לא באמת מפחיד אותי כי אנחנו נהרוס את עצמנו הרבה יותר מוקדם.
היסטרי? אני?
30 אנשים כל יום מתים. 30! ואף אחד לא יודע את שמם. אנשים שלא היו צריכים למות אילו היו סוגרים את כולנו בבית ולא עושים פסטיבלים או הופעות ענק של עומר אדמים או שלמה ארצים.
או היו מנהלים את זה כמו שמנהלים מלחמת קיום.
דיי!
Comments