נפילת פיקסו
אני ממש דפוק. לא משנה כמה פעמים אני נוזף בחברים שלי שנוהגים לנהל את עולמם תוך כדי הליכה, כשמבטם נעוץ במסך הטלפון שלהם - בסוף גם אני נופל, מתרסק, נמרח, מדמם, דואב, אוסף את עצמי בשפכטל מהמדרכה, מקלל את ממציא לבנת האקרשטיין הסוררת שבולטת מהמדרכה בדיוק בנתיב חיי אל האושר שהוסט בגללה לעולם הכאב, השריטות, החבטה הבלתי נמנעת והבושה; זאת כאשר כל תושבי רמת אביב ג' מביטים עלי מלמעלה ברחמים - תראו, שוב קשיש נפל פה על המדרכה...
אדם מחליק על קליפת בננה זה כואב, אבל כולנו צוחקים מזה. גם אני קצת צחקתי כששמעתי כי ע. , מבכירות עולם התעופה בארץ, התעופפה באלגנטיות בסמטאות ברצלונה בעודה שקועה בישיבת דירקטריון טלפונית וסיימה את הצגת עמדתה לקראת המהפך בשנה הקרובה בשפגט מדרגות וירטואוזי - מדממת על המדרכה מול המוזיאון של פיקסו ופניה, כמו דמות קוביסטית בציור של האמן, שבורה ומדממת.
ידידתי המלונאית, טסה לאיסטנבול להעשיר את אוסף התיקים האופנתי שלה, ובעודה מקבלת תדריך טלפוני מחברה איפה החנות הכי שווה בשוק העירוני בו יש את העתקים הכי זהים למקור של תיקי פאנדי - לא שמה לב למדרגה אחת מיותרת וסיימה עם תיק רפואי בטורקית, פנס כהה מתחת לעיניה היפות וצלקת קטנה במצח שהוסתרה בכל המשך הטיול במשקפי שמש כהים וגדולים, חיקוי ממש אמיתי של משקפי גוצ'י מקוריים... נחזור לאירוע שלי, אלימות לקשישים ברחובות תל אביב. בדרכי למכונית, שמעתי כי הטלפון מצלצל. לא עניתי, דחיתי את השיחה עם מי שזה לא יהיה, לשלב בוא אכנס למכונית, אתחבר לדיבורית ואעשה את שכולם עושים. מחזירים צלצול לאחרון שחיפש אותי. שלום, חיפשתם אותי? אבל מעשה שטן, הסקרנות הרגה אותי.
רציתי רק להציץ במסך ולראות מי מתעניין בי באמצע החיים? למי אני חשוב? ואז, בין מבט מהמדרכה למסך - הסחת דעת קלה מהמכשול המתקרב, וגם אני מרגיש שאיבדתי קשר עם המרחב, ואני מתחיל בתמרון מרחבי חללי עם נטייה קלה לנגוח את המצח במדרכה.
בעשור האחרון צברתי עוד מספר אירועים דומים. לדעתי מגיע לי כבר רקע אדום לכנפי התושב שלי. יש לי רקע קרבי בגלגול צנחנים, גם אם לא הייתה לי מעולם כומתה אדומה. בסקי אני משתמש במיומנות הזאת יותר. בנפילות מרכב דו-גלגלי, זה מאוד חשוב. על מדרכות המטרופולין התורן - זה ההבדל בין "אוי! מאמי, לא קרה שום דבר" - ל"בום טראח! שיט!" וצקאלקה מהבהבת ומיללת לא פחות ממך.
באפליקציה 106 העירונית אני כבר מיומן בתיעוד קדם בולענים, והחברים במוקד שם נהנים להתקשר אלי בסיום הטיפול לדווח כי הנושא נסלל ונסגר. הפעם זה יותר מורכב. בקרוב, הם מתכננים בכלל להפוך את מגרש החניה הציבורי שבלב רמת אביב ג' למקבץ גנים. במקום לתקן המרצפות הרעועות הוסיפו שלושה עמודי חשמל להאיר את המלכודות ולהרחיק בלילה גנבים מהמכוניות. גם זה לטובה.
במקרה הזה לא נזקקתי ליותר משני פלסטרים, בכף היד המדממת שהפכה את התאונה, למכה קלה בכנף וחבטה משמעותית באגו.
אגב, בנפילה שלי הבעיה העיקרית הייתה לאסוף את הטלפון שנשמט והתמקם מתחת למכונית חונה, מחוץ להישג ידי הקצרה והמדממת...
זהו. אל תתקשרו אלי יותר. אני אתקשר אליכם. כשאהיה זמין לשיחת טלפון בתנוחה בטוחה. או עם קסדה ומיגון תואם למדרכות העיר הגדולה.
Comments