זוכרים את פינקולי, מאיר בראל-פינקוס

היינו בני עשרים

כשפרצה המלחמה היינו בני עשרים.

עוזי ופשקו היו עתודאים

דידי נח"לאי,

פינקולי שיריונר

ואני – סג"מ צעיר בחיל האוויר.

ערב לפני שפרצה המלחמה

פשקו חלם להיות מהנדס

ישראל חלם על הפועל תל אביב

(רינה , נערה רצינית , לא חלמה)

דידי חלם להיות אלוף העולם בברידג'

פינקולי חלם על גליה

ואני רק חלמתי.

בלילה שלפני המלחמה

נפגשנו לפוקר אצל אורון

שמענו תקליטים נדירים שהביא מחו"ל

שמנו את הרמקולים בפול ווליום

(ככל שניתן בערב יום כיפור)

וצחקנו כאילו אין מחר

מלחמה.

בעשר בבוקר של יום המלחמה הראשון

נקראנו לחזור ליחידות, לצבא, לחזית.

חזרנו, ולא ידענו למה.

ביום השני למלחמה,

בקרבות השריון בסיני,

נפל מאיר בקרב,

ונשאר בן 21

לנצח.

ארבעים שנה אנו נפגשים,

זוכרים ושותים לזכרו,

שותים עם אימו פרידה שתחייה לנצח,

מנחמים את המשפחה, וחושבים –

איך הכול היה נראה אחרת אילו מאיר היה איתנו.

היום אנו שוב מפזרים סוכריות M&M על הקבר,

משמיעים למאיר את שירי לאונרד כהן שאהב,

עוזי מתקשר מוושינגטון,

כי הוא חלק מהחבורה,

וביחד מנסים להמתיק את הנורא מכל –

את שקרה במלחמה,

את אובדן הבן, החבר, האדם,

את מאיר.

---