אף פעם לא רציתי להיות טייס. גם בקורס טייס, באזורי התרגול בתא מטוס הפוגה מגיסטר, בין הלופ לבארל רול, חיכיתי לנחיתה. למזלי המדריכים שלי עזרו לי להחליט והצילו את חיי אחרי שנה. הודחתי. לא הצטערתי לרגע. גם בהמשך כשהציעו מהעבודה לעבור קורס טייס פרטי - לא רצתי לראש התור. לימים הבנתי שאני מעדיף את מחלקת העסקים במטוס ולא לשבת על ההגאים. אבל הסיפור היום אינו על טייסים ועסקים.
תשאלו כל טייס אזרחי ישראלי מה זה "חגב"? תראו חיוך. זהו אות הקריאה של יחידת הבקרה המרחבית המבקרת את כל המטוסים הקלים הטסים בחלק הדרומי של ישראל. כל טייס חייב להיות בקשר עם הבקר על תדר המוכר לכל. על תדר "חגב" מדברים כל הטייסים שבאוויר עם הבקרה הדרומית. עליו מתאמים את הטיסות שלהם האחד עם השני, עם אירועים אוויריים אחרים הנוגעים לחיל האוויר או למשתמשים נוספים במרחב האווירי. זה חשוב ובזכות זה יודעת מערכת ההגנה האווירית בכל רגע נתון מי מהדי המכ"ם בשמים מזוהה או כלי טייס עוין שמחייב תגובה מיידית.
על ערוץ "חגב" כולם מדברים מהר, ברור, ענייני, החליטי, ובנימוס. אולי יהיה להם מזל והבקר יוכל לקצר להם את הטיסה או לאפשר להם יעף בגובה נמוך חריג מעל לביתם במושב, או כל אישור בקשה חריגה שדווקא היום בא להם לבקש.
בעברי הצבאי מלפני חמישים שנה - אני "חגב". מהימים בהם המערכות לשליטה ובקרה היו ידניות, המסכים היו עגולים ומבוססים על טכנולוגיה מימי מלחמת העולם השנייה. בטרם הוכנסו מסכי המחשב, התקשורת האופטית, החיבורים הלווייניים, הניווט התבסס אז על כוכבים ולא על GPS - והטייסים ידעו כי עם "חגב" טוב על הערוץ הם גם יחזרו הביתה בבטחה בסוף המשימה.
בסוף שנות השמונים, אחרי השחרור משרות צבאי פעיל, התכנסנו מספר חגבים לכוס בירה וצ'יזבטים ב"פאב של עמירם" בקצה דיזנגוף. בתל אביב ייסדתי את פורום "החגב המסטול". פרלמנט חודשי של אקס-חגבים, בוגרי שרות צבאי משמעותי על פסגת הר אריכא מעל לבה"ד 1 במצפה רמון. אנשי יב"א 509 בשמה הצבאי. קציני בקרה לשעבר. אנשים איכותיים, שנפגשים עד היום בכל יום רביעי האחרון של החודש, למפגש חגבים חברתי. פרלמנט גברי, מינגלינג עסקי כי רובנו נשארנו בתחומי התעופה, ונוסטלגיה משותפת על החיילת היפה שהכרנו ביחידה ושברה לנו את הלב.
למעלה מעשרים וחמש שנים, פעם בחודש, מתכנסים. שבי שיער, בני ששים פלוס, שבעיקר חולקים חוויות מגיל עשרים ביחד ביחידות הבקרה. חמושים במדי דקרון ובעפרון שעווה צבעוני איתו סימנו את המטוסים ע"ג לוחות פלסטיק במקום החוזי הדיגיטאלי הממוחשב היום. בימים בהם נשים כמעט ולא עבדו במקצוע הזה. כמו אצל הטובים לטייס בעידן השוביניזם של החייל, ולהבדיל מהייצוג המרשים כיום של בקריות טיסה כיום ביב"אות האחראיות על יירוט הכטב"מים מחד, ושליטה על תקיפות בשמי טהרן בקצה השני.
למפגשים לפעמים מגיעות גם נשות החגבים, בעצמן חיילות ביחידת הבקרה שם הכירו את החגב הפרטי שלהן, ואת חבריו ביחידה. כמוני. הן בוודאי אינן משתעממות, מכירות את הנפשות הפועלות בסיפורים ובהחלט גם תורמות לשיחה הנוסטלגית של היושבים מסביב לשולחן הגדול.
למפגשי חגב החודשיים מגיעים בדרך כלל בין עשרים לשלושים חגבים. שולחן גדול שבעלי מסעדה מתקשים להתמודד עם אתגר שכזה. בשנים הראשונות אצל "עמירם" ו"אלימלך" הצלחנו להצטופף, אך ככל שגדל הפורום עברנו לרחוב הברזל, לשבת בבר הספורט "אוונגרד". שם אירחו אותנו בכיף, פתחו שם מסכי TV גדולים בימי רביעי עם כדורגל אירופאי, ודישדשנו בערמות קליפות בוטנים על הריצפה כמנהג המקום.
עבדכם הנאמן, בכדי ליעל את המפגשים, נהג להזמין עבור כולם מנות נשנושים משותפות. המלצרים ידעו כי בנושא אוכל - רק אני מזמין, ולא משנה מה האחרים יבקשו. שתיה - כל אחד הזמין את הבירה לטעמו. ורק לחיים הצמחוני הייתי צריך לדאוג לפשטידת ירקות אישית. בסוף הערב, בשלב התשלום - חילקנו באופן שווה את סך החשבון בין כולם. אחים לנשק, או לא?
בתל אביב קשה לנו בשנים האחרונות למצוא תחליף למוסד "אוונגרד" שנסגר. בר עם שולחן גדול לחבורת גברים עם המון נוסטלגיה אבל עם שלפוחית רגיזה; עם הרבה סיפורים אבל עם שמיעה לקויה; עם הרבה בדיחות מביכות עם המלצריות שבגיל של הנכדות שלהם; שלא רוצים להסתגר ב"חדר פרטי" בערב בו הם יוצאים לבלות עם החבר'ה; חניון זמין וללא פקקי תנועה. להוביל את הפרלמנט החגבי הזה מתחיל להיות מאתגר כל חודש מחדש – אבל מצד שני, לשוב ולפגוש את החברים מהר אריכא כל חודש מחדש, זה ממסטל בכיף מהתרפקות על הזיכרונות מהימים בהם שירתנו במדי דקרון את השרות הכי קרבי שלנו בהגנת שמי המדינה.
השנה נפטר החגב הבכיר. בגיל 85 הלך לעולמו אל"מ במיל. שמעון לסר. המפקד של כולנו, שהיה ממייסדי מערך השליטה והבקרה בחיל האוויר הישראלי. האיש שישב לצידו של מפקד חיל האוויר בבור בקריה ולחש על אוזנו בקולו הרועם מה נכון לעשות , איך להפיל עוד מיגים ובעיקר איך ממנפים את המטוסים המעטים שלנו לחייל האוויר הכי חזק במזרח התיכון. מפקד מסור, שרק טובת חיל האוויר עמדה לנגד עיניו. האיש שמעולם לא הצדעתי לו, כי ראיתי בו דמות אבהית והוא התייחס לכל הקצינים שלו כאילו כולם היו בניו.
25 שנים היינו נפגשים בפורום החגבים. שותים, צוחקים, מתגעגעים לשקיעות הנפלאות על שפת מכתש רמון, ונזכרים בלילות הארוכים בהם ישבנו ביחד ביחידה מול מסכי המכ"ם. צעירים ונחושים. אותנו לא יתפסו בלתי מוכנים. תנצב"ה.
וואו שלומי, הסיפור עבר צנזורה? 😊 גאה להיות חגב ותיק וחלק מהחבורה המדהימה שלנו 👏🙏👍