חום שדה השמאלי

חצי שעה ביליתי בחברתה, שרוע פרקדן על גבי, מוטל לפניה מבלי נוע, חש את קרבתה, מעשיה בי, מגע אצבעותיה. מבטי נעוץ בתקרה ללא מלה, רק מחכה שתסיים.

פעם בחצי שנה מגיע לי טיפול שכזה, משהו שאני חייב לעצמי. מגיע לקבלה ומופנה ישירות לחדרה, שהוא בעצם חדרון קטן וצפוף שאליו מגיע כול חצי שעה לקוח אחר שמשתרע בצייתנות מתחת לידיה המיומנות.

טיפול טכני בלתי אישי, לבד מהשאלות הרגילות בכניסה, "מה שלומך, איפה היית כל כך הרבה זמן".

אחר כך גם: "תזוז קצת שמאלה, אולי תוריד את המשקפיים", "תירגע" ובסוף כשהיא גומרת את מעשיה מחייכת ואומרת: "נו, זה לא כאב אצלי". נתראה בעוד כמה חודשים?

חצי שעה. ראשי מונח אצלה בסמיכות כאילו אינטימית, חום שדה השמאלי מרגיע את הפחד והחששות של מה יהיה אם. והיא, עם מסיכת פנים נוסח קורונה, מוגנת מפני כל המחלות, גם עוטה כפפות גומי על ידיה מחשש הידבקות בווירוס קטלני, במעשיה.

קרובה אבל מנוכרת, מרוכזת בעבודתה. מוזיקת רקע שעוזרת לה להעביר את היום. עוד יום עבודה חסר יחוד. שמונה שעות, שישה עשר לקוחות ביום , חצי שעה עם כל אחד. נשים או גברים. כולם מתקבלים בחיוך. הגברים הגדולים והחזקים הופכים אצלה בחלקם לשפנים, מפוחדים וצייתנים. נשכבים, מסירים את משקפי השמש ותדמית המאצ'ו ומתנחמים בחום גופה.

"תקום, תשטוף", היא אומרת, "ונמשיך עוד קצת, אם אתה יכול", בטון ידידותי, משתתפת בצערך.

ליד כוס המים יש ערמת מגבוני נייר. שוטף, מקנח ומשתרע, לסיבוב נוסף. לא מוותרת על שום תרגיל. עוברת על כל קצות העצבים ומחזיקה אותך בערנות מלאה, דרוך לקראת הבלתי צפוי.

בסיום היא מבקש שתעצום את העיניים, עושה פיניש עם משחה חדשה, שתצא בהרגשה נקיה ונעימה. היא גם לא מקלקלת ללקוחות את מצב הרוח עם כסף ותשלומים. בשביל זה ישנה פקידת קבלה, שם לפחות משלמים בסוף, בחיוך מלא שיניים לבנות ונקיות.

מוקדש בתורה לרויטל השיננית, האישה היחידה שהצליחה להכאיב לי בחיוך.