איפה הייתם בסירנה של 13:58? איפה תפסה אותכם האזעקה שהעירה אותנו מהשאננות הרעילה אל תוך מלחמת קיום אכזרית וקטלנית? איך השתנתם מאז. חמישים שנה אחרי.
אני הייתי אז כבר עמוק בבונקר, פותח מפות, קורא פ.מ-ים ונבוך מול חוסר התכליתיות של הצבא הכי חזק במזרח התיכון. נבוך וגם חושש. מה יהיה ? מכת מנע, הגנת שטח, פטרול ירוט מעל תל אביב וכל זה מול בליפים מאיימים זוהרים על מסך המכ"ם, של טילי שיוט עוינים שגולשים מעל הים התיכון מערבה לכיוון הבית של אמי בתל אביב.
ואתם, איפה תפסה אותכם האזעקה ההיא מלפני חמישים שנה?
חמישים שנה שאני מבקר חברים בקרית שאול. חמישים שנה של אבל, זיכרון שדוהה עם השנים והוקרה לגיבורים שבמותם ציוו לנו לפחות עוד חמישים שנות קיום בכיף במדינה שאני לא מוכן להחליף באף אלטרנטיבה או דרכון חלופי.
שום דבר באמת לא השתנה פה. כולנו כיום על סף אסון חדש. הפעם האויב הוא אנחנו, שלא למדנו כלום מהמלחמה ההיא. לפני חמישים שנה.
עברו שנים וכל פעם אני רואה בקריית שאול כי מוסיפים עוד חלקות. זה לא נגמר. לנצח נחיה כאן על כידונים, כי השכנים שלנו חיים על שבריות.
נראה כי תמיד נריב איתם מי יהיה בוועד הבית השלישי. באש, דם ובתימרות עשן נבנה את המדינה האחת לכל העמים שיסכימו לשרוד בה, כי עם יד על הלב, אחרי חמישים שנים של התפכחות מהאופוריה לא הבנתם? – בסוף זה מה שיקרה פה, השאלה היא רק כמה חלקות עוד נוסיף בבתי העלמין שלנו ושלהם.
חברים שלי, אנא, אל תתייגו אותי כימני או סמולני. אני ציוני תל אביבי, עם דרכון כחול אחד ואתם החברים שלי שלפעמים מפגינים על המדרכה השנייה. זה בסדר. גם ז'בוטינסקי ובן גוריון לא תמיד עמדו על אותה הבלטה – אבל הסכימו כי ביחד נבנה לנו בית לאומי בארץ ישראל כמשפט העמים, ברוח הצהרת בלפור, ויצמן ואפילו הרצל שלא זכה.
גמר חתימה טובה!
לפני חמש שנים אני סיימתי את הצום בבוקר יום כיפור בקרדולוגית של איכילוב עם שני סטנטים כשרים. השנה אני מאחל לכולנו - צום קל! העיקר - בריאות. כל השאר באמת, שולי. את זה לומדים באירועים החריגים בה אנחנו לא במיטבנו, אבל מבטיחים לעצמנו כי אם נעבור את זה בשלום - נהיה אנשים יותר טובים לעולם...
פסק זמן בעיר ללא הפסקה
כיפור ברמת אביב. כמו בהרבה שכונות תל אביביות, זאת דעיכה איטית שמתחילה בשעה 12, ומכאן השקט רק מתגבר. אחרוני האבות מנפחים את גלגלי האופניים שהכינו לחג, מאלתרים מקל אותו יקשרו מאחור, וירוצו בקרוב ברחובות השקטים אחרי המדווש הטירון, שמחכה כבר חודשים רבים לסולו הראשון שלו ללא גלגלי עזר על האספלט העירוני.
המרכולים ננעלים , אחרוני האוטובוסים מרעישים ונעלמים, ריח בישול הארוחה המפסקת ממלא את חדר המדרגות, ורק אני עוד מתארגן לסיבוב זיכרון בבית העלמין להרמת כוסית ויסקי עם חברים שנשארו צעירים לנצח.
השקט שלפני כניסת החג, סידורים אחרונים ומכוניות אחרונות של צעירים המגיעים לבלות עם ההורים את החג; וגם מכוניות עם חבר'ה חילוניים שיוצאים לחופי תל אביב ליממה של תשליך בחוף הצוק הסמוך לשכונתנו, מסורת חברותא מימי הצופים בשבט המקומי לתקוע בשופר מול סוכת המציל כסגולה לחתימה טובה ושנת "חזק ואמץ" כהלכתה.
בקטע ההלכתי של החג אני קצת מקרטע, אם לא לומר – חסר ניסיון מעשי. לבד מכך שאני צם מאז המלחמה ההיא, אני אף פעם לא בטוח מתי בדיוק זה כל נדרי - בערב החג או בצאתו ובטח שאין לי טלית בהישג יד. תל אביבי חילוני סטנדרטי. מה שאני יודע כי על פי המסורת השכונתית, בערב חג אני פוגש את כל השכנים בלבוש "שבתי", חולצות לבנות ומכנסים מגוהצים, הולכים יד ביד לאורך הרחוב, עד בית הכנסת ובחזרה, מהנהנים למכרים שכונתיים ששמם נשכח, הורים מ"אסיפות הורים" של הילדים שלנו, ומזהים גם את ילדי השכנים שגדלו כבר ובעצמם דוחפים עגלה עם נכדי החברים מהשכונה. יום תענית ישראלי קלאסי עד לתפילת נעילת הצום למחרת, רגע השיא בעיקר בבית הכנסת בנוסח יהדות ספרד. שם הנעימות ערבות יותר לאוזני זוגתי, ומשם בדרך כלל אני מחלץ אותה בתום החג עם בקבוק מים לארוחת תום הצום אצל השכנה ארלט, נסיכת קהיר ומלכת מעדני המטבח הפרעוני האהובים עלינו.
המוטיב העיקרי בכיפור התל אביבי הוא השקט. הרוגע. ה"פאוז" החד-שנתי בעיר ללא הפסקה. אנחנו מתכנסים, חלקנו צמים ואחרים ממש מכבדים את זה. בחגים אנחנו בעיקר נפגשים בבית מסביב למקרר. בכיפור נפגשים במרבץ מול המסך בבינג' משפחתי שתוכנן בכל חודש הסליחות – "מאמי, אתה חייב לראות את הסידרה הזאת. אולי נעשה את זה ביחד ביום בכיפור?". בלי חטיפים ובלי טלפונים באמצע. רק אנחנו, הסליחות והנטפליקס.
בשנה סוערת, של צופרי ניידות, שירה פוליטית מוגברת ברמקולים, תרועת הזמבורות, קריאות המפגינים ונפנוף הדגלים – הדממה התל אביבית רועמת. אילון דומם אך לא בגלל חסימת מפגינים. אין פקק באבן גבירול – כי אין תנועה. הילדים לא במסגרות – ולא בגלל שיש עיצומים. העיר הזאת בפסק זמן, עד הנץ הכוכבים וקול מכוניות ראשונות שמתניעות לסעודת סוף הצום אצל ההורים בציפיה לכוס התה עם פרוסת העוגה הראשונה בתום הצום והשקט.
Comentarios