הכול מחשיך, התמונה מטושטשת, התקשורת מגומגמת, כבר לא יכול לבצע שום פעולה משמעותית, הכול נעצר באמצע, לא שומע כלום, זהו. זה הסוף. נגמר.
כשיצאתי בבוקר מהבית, ידעתי כבר זמני קצוב. צפוי עוד מעט לקרות מה שקורה עכשיו. תחושה של סופניות מלאה. נורא. דווקא עכשיו. כל כך רציתי לומר לך ש... וטרח. נגמר. באופן שאולי היה יכול להיות צפוי.
אילו רק הייתי עוקב אחרי, אילו הייתי עוצר לפני כמה דקות , נח קצת וטוען את המצבר בטלפון הארור הזה שעכשיו החליט לשבוק חיים, אילו היה שקע טעינה זמין, קיבינימאט – איך החיים שלנו נעצרים לפתע בגלל בטרייה אחת קטנה וחלשה.
גבר פעם היה נמדד בכוחו הפיזי, בהתמדה, כוח רצון , אינטליגנציה ובסוף גם קצת חוש הומור. היום, במאה ה-21, הכוח היחיד המוערך הוא היכולת שלך למשוך עם הבטרייה כל היום. לא משנה כמה אני מנסה לתכנן, להתחבר לשקעים, לבטרייה ניידת, למטען ברכב ולשקע הטעינה ברכבת – תמיד אני איפה שהוא באמצע היום רואה כי אני סביב ה-20% בטרייה, וזה לפני הזום עם ארה"ב...
איך השתנו לנו החיים, ממש בלי קשר לקורונה. מרגע שאתה יוצא מהבית, צריך לדאוג לנקודת הטעינה הבאה. לא מבין איך לא הוציאו כבר תקנה שתחייב כל בית קפה ומקום ציבורי לחבר לכל שולחן או עמוד בכניסה, שקעי טעינה, להקל לנו את הלחץ, עד ההתרוקנות הבאה.
בפגישות חברתיות אני באמת מעדיף כי כולנו נהיה עם טלפונים הפוכים. זה יותר חברותי, יותר מנומס, ופחות מרוקן את כוחות הטלפון. עכשיו אפשר יהיה להשאיר הטלפון בעמדת הטעינה בכניסה, וכך נזכה למאה אחוז תשומת לב, ויותר חשוב – לא יהיה ליצן תורן שמקריא בדיחות מהטלפון, כאילו לא קראנו את אותה בדיחה בבוקר בשירותים בהפצה הראשונה שלה.
מי צריך תקשורת נתונים סלולרית דור חמישי ויותר, אם הבטרייה שלי שואפת לאפס כבר שעתיים אחרי שנפרדה מהשקע הבייתי? הבו לנו סוללה חזקה עם טלפון דביל, שנוכל להתרכז בדברים החשובים באמת במהלך היום, לא רק מטענים, אלא גם תכנים, שיתנו לנו את טעם החיים, ואוכל להתקשר אליך כמה פעמים ביום, להזכיר לך עד כמה אני אוהב אותך....
Comments