למעלה ממאה ימים שלא חייכנו. למעלה ממאה ימים של צער, אֵבֶל, תסכול וגַעגועַ לימים של טרם המהפכה המשפטית, כשקפלן היה ציר תנועה ולא כוח-על, ואחים לנשק היה שם של שיר-על של הדייר סטרייט; חשבנו שאם אנחנו מסיעים את חולי חאן יונס לתל השומר לטיפולים - זה יזרז את השלום שבטוח יגיע. איך לא. הרי אנחנו כל כך טובים אליהם, לשכנינו מעבר לגדר ההפרדה.
מאה ימים פלוס, של דמע, הפתעה ומחאה - כולם ועכשיו!
עם כל הרצון לתרום, לתת כתף, לסייע למפונים, לאסוף רסיסי חיים למי שברחו יחפים עם גופיה ותינוק על הידיים מבעד לחלון הממ"ד אפוף העשן ולסייע למי שחפץ חיים כאן ועכשיו, גם אם מסביב עדין רוגש וקיבוצם עדיין אודים מפויחים ותל אביב היא רק עיר מקלט זמנית לכמה שנים עד שהילדים ילמדו להפעיל את המעלית ברב הקומות העירוני שהפך להיות לקיבוץ אנכי – צריך גם לקחת נשימה עמוקה.
מאה ימים חלפו. רק שלא נגיע למאתיים.
כוחות המילואים שוחררו להתרעננות. הסדירים מדממים בהתשה מתמשכת, ואותנו אף אחד לא באמת צריך.
לפני המון חודשים, בחום יולי אוגוסט, קבענו לנו סופ"ש בוזוקי באתונה. בילוי מודרך בין שברי חרסים ארכיאולוגיים עם מדריך מקומי טרחן, דילוג בין מבחר טברנות שמחות עם המוזיקה היוונית שכבשה לה את מקומה בראש מצעד הפזמונים הישראלי על מגוון זמריה, בעידן פוסט שלישיית גשר הירקון והגבעתרון .
התלבטנו ארוכות אם לבטל. לדחות. להכריז SICK או לפעול על פי תחושות הבטן. החיים נמשכים. אם נבטל – הרעים ניצחו.
קפיצה קלה לנתב"ג , דיוטיפרי והיידה שלא נאחר לגייט. משם כבר המשכתי בצעדי סיריטאקי כל הסופ"ש דרך שכונות סובב האקרופוליס בואך הנמל בפיראוס שהומה יוונים צוהלים באשמורת השניה של הלילה בלי ששואלים בכניסה אם יש שם מרחב מוגן בירכתי המועדון. בשעה שתיים בלילה עת יצאנו באמצע הופעת בוזוקי מדהימה, חווינו פקק תנועה משמעותי בכניסה לנמל פיראוס של הבליינים המקומיים שחיים כאילו אין מחר וכאילו מחר אף אחד לא עובד פה. כולם מביטים עלינו ברחמים. עכשיו הולכים לישון?
מה שקרה באתונה – נשאר באתונה. החברים השביעו אותי שלא לשתף שמות מועדונים אסלי יווניים, שעדיין לא הושחתו על ידי תיירים תל אביביים – ואני מכבד הבקשה. מה גם שאין לי מושג היכן בדיוק הייתי מרוב עשן סיגריות של המקומיים המתעלמים מהאיסור לעשן בטברנות.
סופ"ש חובק אתונה. טוב לנפש הפגועה, גם אם לא הבנתי אף מילה בשירים, ולמרות שבטברנות לא מחלקים כוכבי מישלן לטבחים. זה לא שהאוכל טעים שם, הכול בייסיק. טבול בשמן, וחרוך על הגריל. אבל אם מוהלים אותו במספיק אוזו – מסתבר שגם טברנה יכולה להיות חוויה גסטרונומית בארוחת חצות.
מאה בקבוקי אוזו לא יטביעו אצלי את הצער. לא הפסקנו לרגע לקרוא בנייד את בשורות האיוב היומיות. מאה פלטות של פירות ים, ציז'יקי, סלט יווני, גבינה מטוגנת עם שומשום ורוטב דבש, ומאה קנקני יין רצינה לא יביאו מחילה לפשעי פרעות תשפ"ד - אבל סופ"ש שכזה יאפשר לנו למשוך עוד ועוד, עד שננצח. ביחד, אלא מה?
הגרפסים שלך הגיעו עד כפר סבא......איזה כיף לכם!