ימי הפרלמנט

אבי לא יכול בימי רביעי. הוא עם הנכדים. חזי לא יכול בימי שלישי. הוא עם הנכדות.

ישראל עוזר לילדים שלו בחנות בכל יום אפשרי. אני לא יכול להיפגש בימי חמישי. יש לי שעור פסנתר.

רימון יכול להיפגש רק עד עשר בבוקר, כי אחר כך יש לו ישיבות עם עורכי דין ויועצים שעושים הכול בכדי שיוכל לישון בשקט ולהיפגש עם החברים בראש שקט.

רון נשבע כי הוא לא יסגור את המשרד הפיננסי שלו לפני שהבן שלו יהיה מוכן להחליף אותו. בן מדהים שכבר כמה שנים מושך את הטיול שאחרי הצבא לפרויקט קבע מתמשך, שבסופו יוכל לפרוש לגמלאות עם תרמיל וקצבה מביטוח לאומי של מדינות מרכז אמריקה.

רוני מעדיף בימי שני. ככה בא לו. בשאר השבוע הוא משגיח על הבת שלו בקליניקה, מחליקה את קמטי היפות עם מחט דקה והרבה כימיקלים בלתי רעילים. עוד רופאה צעירה ונבונה שהבינה שהכסף נמצא בפרטים הקטנים.

אביאל טמון כל יום במשרדו עד שש בערב, בודק איך הוא מגשים את חלום חייו ובונה מגדל מגורים על מגרש אותו ירש מהוריו, כך שלעת זקנה הפך לקבלן מוטרף המנסה להשלים את פרויקט חייו רגע לפי שיורד עליו המסך. אז אין סיכוי לפגוש אותו בשנה הקרובה.

אודי כבר לא טס. אבל הוא רגע אחד לא נח. אופניים, הפגנות, טיולי טבע, גיחות לשורשים עלומים באירופה וחוזר חלילה. כמו כדור כספית קשיש בלתי תפיס. לקבוע אתו פגישה זה מדויק כמעט כמו לנחש כמה איחור בהמראה יהיה לטיסת אל על הבאה שלנו. בחיי שניסיתי - אבל החיים תמיד יותר חזקים מהנסיונות שלי. כך נמוג עוד חבר.

בימי שני יש לנו עוזרת,

בימי ראשון אני בפיזיותרפיה,

וזהו - נגמר השבוע.

בשבת הפרלמנט שובת מכל מלאכה, וצריך להתחיל לתאם מפגש בשבוע הקרוב. שוב.

אם פעם חשבתי שהשבוע שלי יהיה רצף פרלמנטים עם גמלאים מאושרים, חברים שצברתי לאורך כמעט שבעים שנה - אני רואה שאת רוב הזמן אני מעביר בניסיונות תאום למפגש בו אולי רוב החברים יגיעו. ויו-יו גם.