כך בחרנו

https://video.wixstatic.com/video/eeac1a_a0206480f980415eb658504067ccc834/480p/mp4/file.mp4

השדון הצהוב מרחוב דובנוב

בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור.

הילדים בשכונה הלכו לגן עדה או לגן שולה. לא הייתה אפשרות שלישית. אחר כך בחרנו בין שבט צופי דיזנגוף לצריף של הנוער העובד והלומד בפינת ארבע ארצות וארלוזורוב. בתיכון כבר היינו צריכים להחליט בין שרטוט טכני לריקודי עם. גם האוכל דרש הכרעה. שניצל או קציצה, מלך מלכי הפלאפל או פלאפל שוק בצלאל, פיץ' מלבה או בננה פלמבה, סיגריות נלסון או אירופה. מי שיודע, יודע. אלה היו בחירות קשות. תל אביב לא אהבה מתלבטים. היא דרשה שתבחר צד.

אנחנו, דור מגויסי קיץ 71', עוד האמנו שהעולם מסודר. שמבטיחים לנו יונה עם עלה של זית, ולא מתעוררים לצפירה בשתיים בצהריים של יום הכיפורים. וגם אחרי שהתבגרנו נשארנו נאמנים לבחירות הקטנות שלנו. מי שאהב את גלידת ויטמן לא החליף אותה בגלידת גני התערוכה. מי שהיה איש של פלאפל שוק בצלאל לא עמד בתור במלך מלכי הפלאפל. ומי שישב במילק בר ויטמן ברחוב פרישמן לא הרגיש שחסר לו עוד בר מעבר לכביש. לך תסביר את זה לצעירים של היום. הם מרחפים בין עשרות ברים, מסעדות ואפליקציות. אנחנו הסתפקנו במקום אחד, בחברים קבועים ובבחירה אחת שהספיקה לערב שלם, ולפעמים גם לתקופה שלמה בחיים.

גם היום צריך לבחור. אפל או אנדרואיד. אייפון או סמסונג. הליכה מוקדמת על הטיילת או שעה מיוזעת אך ממוזגת בחדר כושר בשעה מאוחרת. העולם השתנה, אבל הצורך לבחור נשאר. רק שהבחירה שאני הכי זוכר בכלל לא הייתה בטלפון.

בגיל שש עשרה קיבלתי במתנה טילון צהוב ורועש מתוצרת מנועי בית שמש, עם מנוע זקס גרמני מיובא. הונדה הייתה החלום, אבל הטילון היה שלי. בפעם הראשונה בחיים, גם העיר הייתה שלי.

רק שנים אחר כך הבנתי שלא באמת בחרתי בטילון. בחרתי בחופש. בחרתי בעצמאות. בחרתי להיות בתנועה. מחובק במותניים, נזהר שבעתיים. ומאז אני עדיין בתנועה. ומחובק.

מוקדש באהבה לשמונת הקוראים הקבועים שלי, ולעוד כמה שהגיעו במקרה ונשארו עד הסוף, מעריך את זה.

שלומי אבידר

משנת 1985 ב"מעריב" ועד לאחרונה בידיעות תקשורת במוסף סוף השבוע של תל אביב ורמת גן עליו השלום. הגיגים וסיפורים קצרים אך ממוקדים בנושאי אקטואליה, רומנטיקה, הורות, רעות ובעיקר זוגיות בגיל בו אנחנו כבר יודעים הכול, ועדיין פתוחים לשתף ולהתרגש.