כתב ראי

משמאל לימין בעברית, הפוך. ככה ניהלו את חיל האוויר של שנות השבעים. הפוך.

דורות של חיילות צעירות מדור החיפושיות והלהקות הצבאיות, שהיום בעצמן הן כבר סבתות לחיילות, צעירות שעמדו מאחורי לוחות פרספקס שקופים, לוחות מחומר פלסטי שאם רושמים עליו בעפרון שעווה צבעוני, בדרך כלל אדום או צהוב, הכתוב - יזהר. הכתיבה הייתה צריכה להיות ככתב ראי על מנת שאנשים ממול יוכלו לקרוא את הכתוב מולם בחדרי המבצעים.

על הלוח האנכי הוצגו פרטי טיסות חיל האוויר שטסו במרחב. שפע אינפורמציה חשובה, עדכנית, סודית, בימים שעדיין לא היו מחשבים משמעותיים, והבנות הללו עזרו לבקרי הטיסות שישבו מול מסכי המכ"ם הזוהרים וניסו בזמן אמת לנהל את השמים באמצעות הנתונים ששאבו מהלוחות הזוהרים, מלאים בשורות של מידע צבעוני, כתוב כמובן בכתב ראי, על ידי החיילות שהיו מחוברות בטלפונים עם כבלים ארוכים לחיילות אחרות שהיו מקריאות להן ים של אותות קריאה, זמני המראה, מטרות וכל מה שדרוש בשביל שהבקרים יוכלו לשייך ולייצר בדמיונם תמונה אווירית בארבעה ממדים של בליפים זוהרים, הטסים במהירויות של למעלה מחמש מאות קמ"ש, בגובה מכמעט אפס עד ארבעים אלף רגל... הכול בזכות הכתיבה ההפוכה כמובן.

זר לא יבין זאת. בקרב על בריטניה ניהלו את המערכה האווירית על שולחן אופקי בצורת מפת בריטניה ועליה הזיזו חיילות מגדלי עץ קטנים שייצגו את המטוסים שבשמים. אצלנו, כנתיני האימפריה לשעבר וחניכי חיל האוויר הבריטי, שיכללנו את השיטה ללוח אנכי במקום מפה אופקית, חיצים מצוירים בשעווה צבעונית במקום מגדלים, ושורות ארוכות של כתב ראי במקום פתקים הצמודים למגדלים הקטנים...

אגב, את רזי שיטת התצוגה הזאת "גנבנו" מהבריטים באמצעות בנות יהודיות ישראליות ששירתו ב-RAF הבריטי במצרים במלחמת העולם השנייה וכתבו שם גם בכתב ראי, אבל באנגלית...

"בת תנועות" קראו ביחידות הבקרה לבנות שכתבו הפוך. הן עסקו כמובן בעוד הרבה דברים שעסקו בניהול התנועות האוויריות של החייל. הרבה טלפרינטרים שתקתקו ופלטו סלילי נייר ארוכים עליהם הודפסו פרטי המראות, נחיתות, הנחיות, פקודות, מגבלות טיסה ומשימות מיוחדות – כשהן מפיצות את המידע הלאה, ואת שצריך גם רושמות הפוך, על הלוח האנכי הגדול שהיה לב המערכת, ה-"ביג דאטה" שעליו נרשמו כל הפרטים החשובים.

על מקהלת הטלפרינטרים היה בדרך כלל מופקד סגן משנה צעיר, בוגר טרי של קורס בקרים שעדין לא הוסמך לדבר עם טייסים (ברשת הקשר הכי עומסה במזרח התיכון למעט "מוניות קסטל"), אשר שלחו אותו לנהל קבוצת חיילות שמחות. כולו טרף קל לכל מי שנפרדה לאחרונה מהחבר שלה בבית וחיפשה קשר רציני עם אחד מהקצינים החדשים ביחידה. הבקרים הוותיקים כבר נקשרו לבנות זוג תורניות עוד בהסעה הראשונה באוטובוס מהמרכז ועד למרומי הר אריכא שבמרכז הר הנגב או הר מירון שבגליל העליון ועוד כמה פסגות ברחבי השומרון וסיני. מי היה צריך אז את טינדר כשכל החיים החברתיים ביחידה היו מטריצה רבת משתתפים עם אוכלוסיה איכותית בעלת פוטנציאל למסיבה אחת גדולה לאורך כל השרות.

אחדים מחברי נשואים עד היום לאותן חיילות מסורות, הכותבות בהפוך, חיילות שתמכו בהם כסג"מים ירוקים במסלול ההסמכה הארוך שלהם ביחידת הבקרה. בתום יום של הערות ממשגיחים חסרי רחמים, אין כמו מילה טובה מסמלת תנועות רחמניה – "אתה ממש לא נורא, אתה אחלה קצין אישורים!" והיום הם חוגגים 35 שנות נישואים והוא כבר לא קצין אישורים אלא פרופסור אי שם בין רעננה ל-NASA. סג"מ אחר הוקסם כששמע את קולה של החיילת האחראית על הטלפרינטר של בסיס חצור, הייתה לה ר' גרונית מיוחדת – ור' הזאת עדיין מתגלגלת אצלו באוזן כמעט 50 שנה...

דור שלם של חיילות, סמלות מבצעים במוצבי פיקוד בבסיסים וטייסות, ביחידות בקרה ובבור בקריה – דור שלם שהתאמנו על כתיבה הפוכה, ובקליק אחד המקצוע נעלם. העניין התמחשב. התצוגה מתעדכנת בקליק ממוחשב, האותיות הזוהרות העגולות עברו ללוחות חשמליים כדוגמת לוחות הממריאים והנוחתים בשדות התעופה בימים שלפני הלוחות הדיגיטאליים.

היום הכול מסכים. שקט. לא שומעים את העדכונים. אין קליקים של אותיות מסתובבות ליצירת מילים/מספרים, לא שומעים את החיילת הצעירה שמוודאת בקו הטלפון את המידע המוכתב לה, אין רואים מבעד לפרספקס הזוהר את גובה מכפלת חצאית המיני שהלהיב את הצעירים מוצפי ההורמונים, ובעיקר היום – רואים מסכי מחשב וחושבים METOO.

סביב כל בקר צבאי היום יש ערמות מסכים עמוסי מידע, בצוות אתו מספר מפעילים נוספים האמונים על העכברים, מקלדות וסינון מידע; טלפרינטרים עברו לפני כ- 40 שנה מהעולם, שיטות ניהול המרחב בחיל האוויר בוודאי השתפרו ללא היכר – והדבר היחיד שנשאר זהה הוא האדם. או ה"אדמית" - כי מאז התווספו עשרות בקריות טיסה והמקצוע מזמן אינו גברי כבעבר.

אני מקדיש קטע זה לגיבורות הצעירות ביחידות הבקרה, שעבדו מסביב לשעון בהגנת שמי המדינה, סורקות את מסכי המכ"ם, עומדות שעות מאחורי לוחות אנכיים וכתבו מידע מבצעי חשוב, הפוך; בחורות שעבדו לילות כימים, באמצע הלילה התעוררו ונסעו במשאיות פתוחות בלילות קרירים להחליף את משמרת "לילה ראשון" כדי שהן תעבודנה "לילה שני" עד הזריחה. ביום ובליל, בחושך ובערפל – זה עליהן. 24/7 – זה מערך הבקרה, 365 ימים בשנה. בשלג ובגשם, בחגים ובשבתות – הבחורות האלו תמיד עשו את העבודה, ולא יכלו לספר על זה לאף אחד. סודי.

למען ההגינות, היו גם מספר בנים מעטים ביחידות הבקרה שעברו הכשרה דומה וכתבו על הלוחות, אבל הם נעלמו. אולי כי הכינוי שלהם היה "קוקסים" וזה לא ממש עודד חיילים להמשיך בתפקיד הזה. לצד בנות התנועות היו גם בנות דיווח – אבל בנות הדיווח יהיו פה נושא נפרד, על נפלאות עבודת הבקרה בעולם אנלוגי עם פחות מחשבים ויותר אינטואיציה.

אז גם פה, לא חשפתי אף סוד. (גם התמונות ממקורות גלויים) כמו בכל חיל אוויר – גם לנו יש חיל שכזה שנשלט בסודי סודות ביעילות המכפילה את כוחו. כל שיטות העבודה של פעם, כבר לא קיימות. את הכול מחשבו, שיכללו, העבירו לאפליקציה ואם ניתן לדמיוננו לזרום - כנראה מח"א יכול היום לבקר מהטלפון שלו קרב אוויר מסובך מעל טהרן כשהוא ברכב שלו מהבית לקריה. בראוו. רק שלאפליקציה אין נשמה, ואין את אווירת החברותא של שנות השבעים ביחידות הבקרה שאליה כל בנות התנועות ה"כותבות הפוך" עדיין מתגעגעות...