לאן לא נטייל השבוע
שבת שמשית. צידנית פרחונית. פק"ל קפה. זוג כסאות מתקפלים והופה – אנחנו בדרכים. מחפשים את הפרחים, את המרחבים, את היציאה מהסגר המחניק שמעיק עלינו כבר חצי שנה, גם אם מותר לנסוע לכל מקום – אבל עם מסיכה, בלי התקהלות, כשבשביל מולך פוסע טייל כמוך, אינסטינקטיבית אתה נצמד לצד הדרך ומקווה כי אתה לא נושם את מה שהוא נושף.
יש לנו מקומות "שלנו". לא משתתפים במרוץ אחרי פריחות עונתיות של כלניות, רקפות וכל יתר פרחי העונה שמדורי העיתונים ממליצים לנו מדי שבוע – במדור לקוראים המשועממים "לאן נטייל השבוע". לא בשבילנו. אנחנו מסודרים.
אז איך זה שנקלענו, עם כל קוראי עיתון הארץ, לשביל בוצי לח וחלקלק, בחיפוש אחר שיכשוכית שייך כל שהוא, מתחת להר הרוח בואך נטף. המלצה הזויה ששלחה את כל הסמאלנים, על טפם וכלביהם, להידחף בשביל ברוחב כלום, מנסים לעקוב אחר סימון שביל ירוק דהוי. אנחנו מצאנו את עצמנו, קבוצת סיכון עם תעודות, גולשים על התחת בשיפועי סלעי הרי ירושלים ואוספים עלינו את כל קוצים והבוץ האפשריים. מזדרזים לסיים הטיול המצטופף הזה מהר ככל האפשר, ולמצוא לנו פינה פחות מומלצת לקוראי העיתון הנאמנים.
בטור השבועי רשמו להם המלצה – והרסו לנו את עונג השבת.
מי יכול היה לדעת. ואני רציתי קצת אינטימיות – יין, גבינות, שמש, רמקול נייד, דייר סטרייט והרבה אוויר ירוק.
בשבוע הבא אני קורא את המלצת הטיול של עיתון הארץ בשביל לדעת לאן לא אטייל השבוע....
Comments