לא נשכח

מבט ריק. ללא נשמה מאחורי האישונים. מבט חלול מרגשות, מבט לא מוכר. לא זוכר כלום. חיוך עדין ושאלה קבועה. תזכיר לי בבקשה מי אתה?

מי שלא עבר את הסדנה הנוראית לתמיכה בחולה בדימנסיה, לא מבין על איזה מבט אני מדבר. מה כבר יכול מבט לומר. ואני, בוגר מסלול קשוח, שבסופו לא מקבלים כומתה, רק מנגבים עוד דמעה. אני מזהה ממרחקים אנשים שנראים בריאים לחלוטין, רק המבט מסגיר, שבתוך המעטפת המטעה, היה פעם איש, ואיננו עוד איתנו. רק גופו נותר פה לידנו, וזכרו אצלנו במחשבות.

מחלה שמוחקת אט אט את מערכת ההפעלה ואת רוב הזיכרונות, טובים ומיותרים, בראשם של החולים במחלה הכי ארורה, שעושה פאייד אאוט לנשמת יקיריך בעודם יושבים מולך בחיוך נבוך, מבוישים, לא מבינים מה קורה, מי האדם הנחמד שיושב מולם, שואל שאלות חסרות תשובה, ומזיל דמעות.

הייתי בסרט הזה כחמש שנים ארוכות. כמו הרבה בנים להורים שזכו להאריך ימים, אך זיכרונם בגד בהם הרבה קודם. חוויה קשה. חובה אישית שלא ממש שואלים אותך אם זה מתאים לך עכשיו, כשרק התחלת לסדר את זיכרונות חייך שלך.

מעולם לא ציפיתי לצל"ש על הסדנה התובענית הזאת, ולהבנתי זאת חובה ולא לימודי רשות.

אז למה אני משתף אותכם בזיכרונות מימים ללא זיכרון?

לאחרונה הלכתי למופע הנוסטלגי של פוליקר וגוב. רצף שירים מ"בנזין" ועד "אפר ואבק". סיכום קצבי שמח של קריירה ארוכת המלווה אותי ובני דורי לאורך הקריירה של שני הזמרים בני השבעים פלוס כבר, שמצליחים עדיין לקפיץ אותי בשירי ההדרן שלהם בסוף המופע.

הופעת ששי בצהרים. מתאימה בדיוק בקהל תל אביבי וותיק. הגיל הממוצע היה גבוה, כמעט כמו בהופעות של הפילהרמונית. לא נדחקו במבואה ולא היה תור ארוך בדוכני האלכוהול. לא ראית כמעט נשים מרקדות לפני הבמה בשלבים המתבקשים של החלק האחרון. קהל שבע זיכרונות שטרוד כבר בארוחת שבת המתקרבת עוד כמה שעות עם הנכדים.

כשהגעתי להיכל, ראיתי מראה שלא הפסקתי להרהר בו במהלך ההופעה. הגיעה מונית להיכל. יצא ממנה גבר פחות או יותר בגילי, והקיף את הרכב להוציא מהמושב האחורי גברת, כנראה אשתו. הייתי מספיק קרוב אליה בכדי לראות כי היא לא יודעת איפה היא נמצאת. מבט ריק. המבט ההוא. המחוק. מבט מעט מבוהל, קצת מבולבל. עומדת ומחכה לבעלה שיוביל אותה בידו. הוא לקח אותה, הכניס אותה להופעה ונבלעו בקהל.

אני לא בטוח אם היא באמת ידעה עם מי היא הולכת למופע או מי הזמר המוכר שמנגן שם שיר ששמעה פעם, לצליליו רקדה בכיף חצי מסטולית ולא מיין לפני כמה שנים בהופעה בקיסריה, עד שהרופא הגריאטרי ביקש ממנה לצייר לו שעון על דף נייר חלק, ושאל אותה איזה יום היום.

מוזיקה עושה טוב למי שחולה בדימנסיה. אני מכיר את זה. בוודאי תראו ליד ההורים שלכם במוסד הסיעודי הרבה מבוגרים יושבים עם אוזניות לראשם ונהנים ממנה יותר מכל שיעור מלאכת יד לתשושי נפש מבולבלים. כנראה שזיכרונות מוזיקאליים הם האחרונים שדוהים.

גוב שר, פוליקר פרט על בוזוקי, ואני שקעתי בעננה דיכאונית קלה. אני כמעט בטוח שהיא לא זכרה מי היה הגבר שלקח אותה להופעה, אבל אני בטוח שהוא בוודאות יודע מי היא הייתה עבורו בחייהם המשותפים, כשעוד ידעה מה התאריך היום ולצייר שעון מחוגים על נייר חלק...