ברזומה המקוצר שלי תמיד מופיעה השורה, תל אביבי בנשמתי.
נולדתי בבית חולים אסותא, במקום ממנו רואים היום את השקיעה הכי יפה בתל אביב, אם אתה גר בקומה 20 ומעלה. למדתי ביסודי בבית ספר דובנוב, שם ההורים שלי שילמו/תרמו/ נסחטו למימון אולם ההתעמלות, להלן היום קפה מסעדה "דובנוב 8". לאסיפות הורים בבית הספר הגיעה הסופרת והעיתונאית פחות פעמים מאשר פקדה את המוסד של האחים ש. שפועל כיום באולם ההתעמלות שלנו.
תל אביב סיטי, העיר הכי יקרה. ללִִבי ולכיסי. יעידו האמיצים שממשיכים להתעורר כל בוקר בלב העיר, לקול מצהלות קבלני התמ"א וקודחי הקו האדום, ירוק, סגול. יקטרו בקול גם כל מי שחייב רכב בכדי להתפרנס, להתנייד, להתפנות לחדר מיון אם יידרס על ידי רוכב אופנים שליח בתכלת טורקיזי, שגם הוא גר בתל אביב רבתי, ונהנה מהסבל הבלתי נגמר הזה.
עיר שלא נפסקת בירקון, באילון, או בכיכר השעון. עיר עם שכונות קצת יותר נסבלות, בשוליים, המיועדות לאנשים כמונו. עם שתי מכוניות, חדר נוסף לנכדים, וגם משמרטפים על כלב שהשאירו הילדים, שעברו לגור בפלורנטין או בגואה שבהודו - אבל השאירו בדירת ההורים כמחסן את הגלשן, מערכת התופים, בגדי הסקי , סנאו בורד ישן וגם אופני שטח שלא נכנסים אצלם לצינוק התל אביבי ששכרו בששת אלפים שח לחודש, ועדיין מביאים אלינו את הכביסה שלהם כל שבוע כי לא נשאר להם שקל פנוי.
מי שבנייני הבאוור האוס לא עושים עליו רושם, ביחוד כשהביוב קורס, החשמל מקרטע ומעלית יש רק כתוספת המכערת את פנינת הארכיטקטורה שהפכה בשנים האחרונות לחרבת תל חולדאי. אנחנו אנשים רגילים המתענגים על בית סתמי, אקוסטי, הדורש רק כמה נגיעות שפריץ טיח מרעננות מדי כמה שנים ככל שוועד הבית מצליח להתארגן; עם שכנים כמונו, מתאמנים על הפסנתר אחרי ארבע ,לא עושים על האש במרפסת אלא בהתראה בוטסאפ הקהילתי - ואם יטפטף להם זרזיף משקית הזבל היומית, לא יתביישו וינגבו אחריהם לפני שגברת כ. תפרסם את תמונת השלולית במעלית המרשיעה לידיעת כל השכנים, עם שביל טיפות חשודות המובילות למפתן בייתנו. כפי שאמר החוקר האגדי הולמס: "אלמנטרי וטסון וגברת כ."!
הרגעים הקשים בחייו של תל אביבי מצוי הם כאשר עליו לבצע משימות ברחבי העיר. מילא לנהוג, אבל גם לחנות? לביקור של חמש דקות אצל רופא עור בבית הרופאים באזור הסינמטק, צריך לשריין יום לימודים ארוך. אני מכיר הסביבה. זה מול התיכון לאומנות. לשעבר עירוני א', שם קרה הנס הפדגוגי והצלחתי לקבל תעודת בגרות, גם שרדתי את חוג ריקודי עם מבלי לפצוע אף אחת, וגם לאבד את בתולי. אבל זה לסיפור אחר. בוודאות אני יודע שאין שם חניה. לפחות לא במחיר שפוי. אז צריך לחשוב אחרת. בועתית.
לאחרונה הפכתי להיות לקוח קבוע בשרותי באב דן. שרותי הסעה שיתופיים. אפליקציה חמודה שמתעניינת לאן אתה צריך להגיע? מתי נח לך ? וקובעת איתך פגישה בתחנת אוטובוס הקרובה לביתך. זהו. בשעה היעודה מגיע מיניבוס שחור, נפתחת דלת חשמלית. הנהג אומר לך שלום שלמה, וזהו. לא צריך לשלם, זה יורד מכרטיס האשראי. לא צריך לחפש חניה ביעד. הפסקנו לקבל דוחות חניה ובטח שלא משלמים על חניונים. פשוט נכנסים לבועה השחורה ומגיעים ליעד, כשהנהג נפרד ממך בידידות ,"שלום שלמה, יום טוב!".
אהה, ובחזרה? דומה. האפליקציה לא תשאיר אותכם בעיר. ימצאו עבורכם את הנסיעה הכי זמינה וקצרה ליעד הבא.
במיניבוס יש כללים. אין מדברים בטלפון. אפשר ומומלץ לשמוע פודקסטים. בימי הקורונה הישיבה מדוללת חברתית. והמחיר? באמת זניח. לאזרחים וותיקים המחיר עוד יותר חסר משמעות. 7.5 שח מרמת אביב לדרום תל אביב...
אכן בועה. עדיף על תחב"צ וגם בטוח יותר מאופנוע.
ממליץ בחום.
קרדיט לציור המטרופוליטין - ARTMIAMI 2022
Comments