על טיסת אל על 001 תהיה הערב משפחה אחת מיותרת. בטיסה ישירה מתל-אביב לשדה תעופה קנדי שבפאתי ניו־יורק תטוס בטעות משפחה אחת, שבהחלט אין לה מה לעשות שם. זוג הורים יפים, מצליחים, ממורמרים על שלא הצליחו כאן, ושני ילדיהם שממחר בבוקר יתחילו לחלום במבטא אמריקני. עוד זוג שהלכו לנו. ירידה אחת שהיא מיותרת לחלוטין, לפחות מבחינתנו, הנשארים.
כשלוש מאות נוסעים יהיו על הטיסה הזאת, ומתוכם אני בטח מכיר עוד שתים שלוש משפחות אשר דרכינו הצטלבו באחד הימים; "אהלן, מה העניינים, יורדים, אה?" שאר הנוסעים הם בוודאי ישראלים לשעבר שחוזרים שזופים מביקור מולדת חפוז, או "רק" עוד כמה יורדים פוטנציאלים הנוסעים להקים שם ראש גשר, לגשש ולהודיע לאחור, האם יפה היא הארץ המובטחת, כי הארץ שהשאירו מאחור כבר לא מי יודע מה.
חברים שלנו שבקושי חצו את שנת הקורונה בשלום, מענקי התמיכה שקיבלו מהממשלה ממש לא כיסו את האסון הכלכלי הפרטי שלהם, ולילות שבילו בין בלפור לצומת הקרוב לביתם מנפנפים בדגל, לא חיזקו את החלום הציוני בליבם.
היה לי חבר, וראו איננו עוד. בעצם זה לא כל כך טראגי, אפשר לחייג אליו בקידומת 001 וזה נשמע מאוד קרוב. כאשר יבואו לביקור מולדת לבטח נהיה מראשוני המטולפנים ונשב ביחד שעות, מתקשקשים על הבלים מקומיים ושטויות חו"ליות. גם כאשר עוד חיו והיו פה, לא התראינו בתדירות של מי יודע מה, אולם ההרגשה כי מתי שנרצה אפשר להיפגש, חיזקה את החברות.
אל תצפו לשמוע על סיפור ירידה מדהים, סוחט דמעות, מעורר התמרמרות נגד המוסדות; פשוט היה לנו חבר וממחר הוא יגור בארץ אחרת. רחוק כל כך שאפילו אי אפשר יהיה לקפוץ אליו לקפה, או לבקש ממנו שיעזור לנו להעביר את המיני מקרר לקומה השנייה. עוד זוג שנמאס לו. נגמר לו. די. החליט להיפטר מהשותף העסקי הישראלי הקבוע, אשר התחלק אתו בהכנסה באופן קבוע מן היום הראשון בו יצא מהפקולטה לעולם העסקים האמיתי. זה לא נורא לשלם הרבה מס הכנסה, אם יש לך הרבה מאוד הכנסה - אך זה איום ונורא לשלם מקדמות, קנסות, ריבית דריבית, ביטוח לאומי ומע"מ, כאשר העסקים אינם משגשגים. לשלם, ולדעת כי הכסף הולך למטרות זרות לאמונותיו, לטובת זרמים באוכלוסייה שאינם שותפים שווים.
בפקולטה למנהל עסקים נהנינו לשמוע את הפרופסור לחשבונאות, שאמר כי החלום שלו לשלם כל שנה מיליון שקלים מס הכנסה. בתאוריה זה נשמע נהדר – במציאות זה מאוד מעצבן, כאשר עושים לך ביקורת ספרים בעסק ומחטטים לך בכיסים ובנשמה בחיפוש אחר ממצאים מרשיעים, ומרתיח עוד יותר כאשר בסוף הם אפילו לא מתנצלים על המהומה והבושה שעשו לך בפני כל העולם.
בין קושי כלכלי לחוסר תיקווה פוליטית, נוכח אי המשילות על איי החסידים וכפרי הבדואים, הפחד מכניסה לשכונה הלא נכונה בשטחי רמלה – לוד – יפו בואך שטחי A , B או C בשומרון – כמה כבר אפשר לומר, יהיה בסדר ולהאמין לזה?
מסתבר שזה לא משנה אם גרים בוילה בקרית אונו או בדירת שלושה חדרים בדרום נתניה; אין הבדל אם אתה נוהג באאודי 100 מהמודל האחרון או סוברו דפוקה ומקרטעת שנת תרפפ"ו, מסתבר כי ליותר ויותר חברים מתחיל להישבר. לא, איש לא השאיר אחריו ערבים מופתעים או חובות אבודים; להיפך, סגרו את כל ההתחייבויות ועוד נשארו להם רזרבות לפתיחת פרק חדש. כאשר נשבר משהו מבפנים לא ישאירו אותך בארץ גם החברים הטובים ביותר. מסתבר שהנימוקים והסיסמאות בעד או נגד הירידה נגמרו, ולחברים לא נותר אלא לעזור לך לחסל את יתרת המטלטלין, שאין טעם להעבירם עד לארץ ה־110 וולט. יאללה חברים, שיהיה גם לכם בהצלחה.
מתברר, כי חברים זה דבר נזיל. לא משנה אם אתה מהטיפוסים השמרנים שמגדל חברים מכיתה א', הולך איתם לאותו התיכון, יש לכם מספרים אישיים עוקבים, הופעתם בפקולטה תמיד באותה רשימת ציוני בחינות ואתם ממשיכים להיפגש כל יום ששי אחר הצהרים למשחק כדורגל חברתי – ובכל זאת, תמיד אתה מופתע מחדש כאשר אחד החברים הללו פורש. אחר לטורונטו, אחר לאמסטרדם, שלישי לעודד את ה"לייקרס" מקרוב. ישנם גם שעזבו אותנו מסיבות שאינן תלויות בהם אלא בשרי הביטחון, בכדור תועה או אירוע לבבי לא סימפטי שקטע ברגע חברות בת שנים.
אנשים צעירים עומדים בפני צומת שבורה. לקנות דירה - אין להם סיכוי לחסוך ולהגיע לדירה בין גדרה לחדרה. לגור בעפולה ולחפש עבודה בטווח נסיעה הגיוני עם אופק שיוציא אותם מעמק יזרעאל ומרומי עזריאלי בעשור הקרוב, נשמע כמו סרט דמיוני. לצעירים לא נעים לשבת בהמתנה שהוריהם ימותו כבר ויורישו להם את ההון ההתחלתי החסר להם כאן ועכשיו. אז הם עוזבים למחוזות אחרים, שם אולי קל יותר לחכות. בתנאי שלא מפריע לכם ניחוחות פוגורוצ'יק מדי פעם, אנטישמיות לייט. מכות יבשות ליהודים בלבוש מסורתי ברחוב 47 במנהטן למשל. מצד שני, גם פה כמעט הגענו לאחרונה לפרעות הדדיות בין בת ים ליפו...
אז במקום לשמוח, שלמרות הכול הגענו רובנו עד הלום בשלום, אני יושב מדוכדך ומחכה לראות את הבואינג הכבד שימריא עוד מעט מערבה, נושא אותך ואת רעייתך, אשר גם אליה התרגלנו במשך הזמן, טס ולוקח אתכם לפאתי מערב, למשרדך החדש שב־120 ווסט ברחוב 34, ניו־יורק. ניו־יורק.
זהו. אפשר לעשן ולשחרר חגורות ביטחון. מיד יגישו לכם ארוחת ערב קלה. בעוד כשתיים עשרה שעות תנחתו בארה"ב. מעכשיו מותר לכם כבר לחשוב רק בדולרים. דאם איט.
עוד לא אבדה (עבדה?) תקוותנו...