שוב אני. סימן שכנראה עבר עוד שבוע ושום דבר לא ממש השתנה. הייאוש כבר מאפיל על התיקווה, האומללות של האזרחים העזתיים כבר לא מנחמת . הנקמה לא תחזיר אף אחד לחיים ולא תרפא אף גדם, פצע או הלם. מצד שני - הבחירות לרשויות המקומיות כמעט מאחורינו. אחרי משמרת של 21 שעות כמזכיר קלפי (קטן עלי אחרי חיים שלמים של משמרות לילה ארוכות בפיקוח טיסה) חזרתי הביתה להתעורר ולשמוע כי אין שינוי. הבלונדינית לא זכתה. מצרף לעיונכם את הטור השבועי בידיעות.
הבחירות מאחורינו. בחרנו ראש עיר לחמש שנים. בעצם לא בטוח. הוא הבטיח רוטציה עם הבחור הצעיר ההוא. נו, זה שהיה פעם הסגן שלו עד שרבו ואז עבר להיות קונסול בניו יורק עד שהתגעגע לעירנו, ואולי נקבל אותו בראשות העיר – אבל אין לדעת. הסכמים פוליטיים הרי נועדו בכדי שלא יקיימו אותם. או כמו שאמר פעם לוי אשכול כשר אוצר – "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".
לפני עשרה ימים, ביום הבחירות, הגעתי לקלפי מוקדם בבוקר. הרבה לפני הזריחה, שעה לפני שמר אבוטבול הגיע להצביע. הוא רשום כמספר 1 מתוך 702 תושבים שחיכיתי כי יגיעו להצביע בקלפי בו שימשתי כמזכיר. אתם יודעים, האיש שמבקש מכם תעודה מזהה בכניסה, מאתר אותכם בפנקס הבוחרים ונותן לכם שתי מעטפות. צהובה ולבנה.
אחרי שאבוטבול הצביע, נרגענו. המערכת עובדת. רק חבל שאף אחד לא הגיע אחריו אלא אחרי כמעט שעה.
יאדה יאדה יאדה, והגענו לעשר בלילה. ספרנו הקולות. נסענו להיכל מנורה ועמדנו בתור כמעט 70 דקות למסירת פרוטוקולי ההצבעה לגורם המוסמך – ועד שהגענו הביתה, היה כמעט שלוש בבוקר. ואנחנו לא היינו האחרונים בתור.
אנחנו – א. ואני. הוא רופא עיניים צעיר בתחילת דרכו כמתמחה מתחיל הזקוק לכל שקל, ואני שזקוק לכל חוויה עירונית תל אביבית בכדי לא להירדם על הספסל בשדרה בעוד יום שמשי בו כל מי שהכרתי הלכו לקניון ולא לקלפי. יום הבוחר היה ליום המוכר.
בהחלט יום ארוך ומתיש עבורנו.
לאורך כל היום זמזמה לי השאלה בראש – למה לעזאזל לא ממחשבים את כל התהליך. אפליקציה בנייד או אתר ממשלתי מוגן במרשתת. היום אנחנו בוחרים באפליקציות כמעט הכול. מעבירים סכומי כסף משמעותיים, עושים פעולות באתר הממשלתי אחרי זיהוי וודאי, ובוודאי יכולים להעביר בקליק את בחירתנו. רוני, אורנה או יובל והרשימה המועדפת עלינו. ואל תתחילו עם סיפורי הסייבר וההאקרים. אנחנו המצאנו את האנטי האקר ונוגדני הווירוסים. אם יש משהו בו אנחנו מעצמה – זה אבטחת מידע, אז אנא. לא זאת הסיבה.
כאשר עמדתי בתור בסוף היום, ביחד עם מאות רבות של מזכירי קלפי, הבנתי. זה המנגנון. זה הסכומים הענקיים. התקציב שהמנגנון מפזר לכל המערכת הידנית המפגרת, לאורך כל ימי ההדרכה, המיון, הניהול והפקת יום הבחירות. מאות אנשי משרד הפנים והקבלנים שמדפיסים מיליוני פתקי הצבעו שנזרקים לזבל רגע אחרי, ביחד עם הרבה מאוד ציוד חד פעמי שנגרס, נערם, נלקח לידי הגן לשעת יצירה. כאלפיים שקל לכל איש מנגנון ביום החירות, בכל הארץ. סכומים משמעותיים, שמתגמדים נוכח ההוצאה הכללית – יום שבתון. במקום לעשות בדקה כמה קליקים בנייד – מקבלים יום חופש ארצי לבינג' משפחתי מול המסך, וגם אז, רק כחצי מהבוחרים מגיעים לקלפי.
Comments