חוסר הוודאות הורג אותנו. לא הקורונה. לא השפעות השונות ממשיכי דרכה, לא מכונות ההנשמה והטיפול הנמרץ. מה שיגמור אותנו היא אי הוודאות.
עד מתי זה מתוכנן להתמשך? כמה סגרים עוד נעבור? למה שלא נידבק ונגמור עם זה? מה כבר יכול להיות אם נידבק? הרי אנו צפויים לחלות בשפעת כזאת או אחרת, הערב במסיבת סילבסטר שנערכת בכאילו תו ירוק או ביום נאחס בו לא שמרנו על כל כללי הבידוד.
דור שלם, מסודר, מאורגן, עם תרשים גאנט עד המוות – הפסיק לעשות תוכניות. המסלול הרגיל, היומי, הבסיסי, הקיומי – כבר ממש לא וודאי.
זה מתחיל בהשכמה מהוססת. בוקר טוב? מה הן הגזירות החדשות שהתבשרנו במהלך הלילה? פותחים את מהדורת כאילו חדשות, ומתבלבלים. פותחים את קבוצות הוטסאפ הרלבנטיות לבוקר, וקוראים את העדכונים: הסייעת גננת יצאה חיובית, הכיתה עברה למוד לימוד מרחוק, הטיול השנתי של הילדים בוטל בגלל עוד ילד ששוכב עכשיו בבית עם חום 38 מעלות, מהמשרד עדכנו כי נוכח המצב חוזרים לעבודה מהבית – מה שלא ממש אפשרי כי היום באה עוזרת. ועכשיו הודעה מהבעל של העוזרת, שהיא לא מגיעה כי נחשפה אתמול לחולה מאומת והיא צריכה לעבור קודם לעשות בדיקת אנטיגן או PCR או נוגדנים או ממש לא משנה. אין עוזרת היום. כל השאר – כפרות.
שום תכנון שהיה לגבי המשך חיינו מאתמול אינו שורד לילה. החיילת לשעבר שהשתחררה, לא מבינה איך הרסו לה את הטיול שלאחר הצבא. הילדה שבאמצע החיים לא מבינה איך המדינה הזאת לא מאפשרת לה לטוס לישראל לבקר את הסבתא הקשישה שלה; הילדה האחרת בטוחה שהיא מבינה הכול, רק לא מסכימה לאף החלטת ממשלה ובטח שלא להתחסן, אז היא מעדיפה לעשות בדיקת PCR לפני כל פגישה שלנו לחיבוק ונשיקה עם ההורים; פרלמנט החברים שלי, הציר השבועי הקבוע, שמוסיף עניין לחיי בוויכוחים המתמידים ביננו של לפני ואחרי המפגש באמצעות קבוצת הוטסאפ הכי כסחנית ברשת, מתקרטע עד נמוג בגלל נוכחות חלקית שנובע ממגבלות בידוד עקב מגע בספק עם נכדים דביקים ומדביקים; פרלמנטרים ותיקים לנוכח הנסיבות, מסתפקים בציטוט פובליציסטים מהימין ומהשמאל שגם אצלם אין וודאות כלל האם אנו לקראת אוסלו ג' או בניין בית שלישי ב"פינוי בינוי" של מסגד אל עקצה; שום דבר כבר לא בטוח פה.
אין ודאות. זוכרים כשהיינו יוצאים לטיול אחרי צבא בשנות השבעים עם כרטיס מנוי לרכבות באירופה, ומדלגים מעיר לעיר, מהוסטל בברלין לחדר אצל הדודה בפריס, עם טרמפ אקראי שמסתיים בהכרות מעניינת עם עולם אחר. אנשים בלתי צפויים. טעמים אחרים. לא רק הטעם החדש של מקדונלדס. אני מתכוון למנת רגלי צפרדעים, מגוון מנות פתיחה מעניינות במסעדה אינדונזית באמסטרדם, מי הכיר בתל אביב את מנת הפאייאה הספרדית? את הסטייקים של פיטר לוגר בניו יורק הרבה לפני שגידי גוב ואהרוני גילו את הנודלס, האושפלו הבוכרי וההמבורגר הכי גדול בארה"ב?
אולי היינו אז מבולבלים, אבל ידענו בוודאות שנטוס לאמסטרדם, נקנה מיניוואן פולקסוואגן ונטחן את המנוע שלו עד תחילת שנת הלימודים הקרובה, כשנחזור להורים, ללימודים, להשלמת הבגרויות, נחזור למציאות הוודאית של פעם.
מה יהיה? מתי זה יגמר לעזעזל? כמה סיבובים עוד נוכל להעמיד פנים שאנו מסתדרים. כמה מיליארדי שקלים עוד אפשר להדפיס ככה סתם, בלי כיסוי, ולחשוב שזה לא מביא עלינו מגיפת אינפלציה קטלנית הרבה יותר? איך נוכל לחיות עם ילדים שלא למדו כלום בשנתיים האחרונות? מי יאייש את היכלי 8200 והטובים לסייבר? איך אפשר ללמד סטודנטים בזום לנתח גוויות? גוויות שכנראה לא יהיו חסרות בעידן המגיפה הקטלנית הזאת.
דור הקוביד, כבר לא Z ובשביל הסדר הטוב קראו להם דור האלפא, אבל הם ממש לא אופי אלפא (מונח במתייחס למנהיג להקת זאבים למשל). בוגרי הזום והלימוד מרחוק ונטולי כישורים חברתיים בעליל. בעלי כושר גופני מוגבל בגלל עודף בידודים. דור שנתקל במבוגר אחראי בפעם הראשונה בבקו"ם. רק שהוא כנראה לא פחות לא מחוייב מהם...
הקובידים הנהדרים האלה פשוט שיכללו את השיטה של אחיהם הבוגרים מדור האלפא, יורשי דור ה-Z. עצמאים לחלוטין, בלתי מחוברים, בלתי מחויבים, בלתי רתימים. בלתי דומים למה שאנו מכירים.
מה כבר אפשר לצפות ממי שמתבגר בעולם לא וודאי?
זכרונות וגעגועים לפיטר לוגר, קפה דה קלוס,,,איפה הפרחים כולם שאהבנו 🌹