250 שקלים לזוג מגפוני בלנדסטון. עוד סיבה לעלות עכשיו לירושלים. רגע לפני שכל הצלבנים, עולי הרגל, אלפי התיירים וגם אנחנו, חוזרים לבלות בעיר העתיקה של ירושלים המזרחית. אחרי כחצי שנה של דמוי עוצר מרצון, סמטאות ארוכות של דלתות ברזל נעולות, מתחילה העיר להתעורר מתרדמת החורף הכפויה שנפלה עליה ועלינו.
חבר שלי חגג השבוע יומולדת עם המשפחה, ולמחרת, אסרו חג בערים עם חומות, עלינו מספר חברים לחגוג ביחד אתו את החיים במקום שהוא הכי אוהב, בין הכנסיות לסיפורי המקרא, בין הברית החדשה לציטוטים מהקוראן, בין קבר המלך דוד המלך לסעודה האחרונה של מלך היהודים, בין חומות העיר הכי מרתקת שיש.
חתן היומולדת, איש שופע ידע, דמות ידועה בקרב מורי הדרך, חלקם תלמידיו והשאר מקשיבים ומהנהנים. את הכמרים בתחנות הביקור, עד שהגענו למגפיים הנוחות, הוא מכיר אישית. יוונית הוא מדבר חופשי ומסתחבק בכיף עם בעלי הגלימה החומה והוורד הפרנסיסקנים. החבר שלנו לקח אותנו לחגוג בדרכו שלו, במחוזות האהובים והטעימים של חייו, בלי להתאמץ במסע משופע עליות שכבר לא ממש מתאים לנו, בטיול קליל וערב, הכי קרוב לבית.
בין הרובע היהודי לרובע הנוצרי, במרחק של עשרות מטרים משרפרף אחד לשולחן פלסטיק מאולתר בסיום הסיור, נשנשנו בחיוך ותיבלנו בסיפורים. בשבילי כל סיפור ירושלמי הוא מסע היסטורי אל העבר, וזה לא חייב להיות סביב בית המקדש, מסע הצלב או מלחמת השחרור. כולכם הייתם כבר באולם הסעודה האחרונה במגדל דויד. נ.צ. חובה לכל ישראלי שמלווה אורח נוצרי שמגיע אלינו לביקור בימים רגילים. אבל, כמה מכם שמעו את הסיפור המלא על הארוחה הזאת, מהתפריט, הרכילות, המשתתפים וההקשר אלינו. אני אף פעם לא הבנתי שזאת הייתה בעצם ארוחת סדר הפסח של ישו וחבריו, רק בלי המשפחות, הילדים, הקושיות והאפיקומן...
מעוטרים במסכות, שומרים על כל מגבלות הקוד הירוק והסגול, סיירנו בין מגדל דוד וסיימנו בדרך הייסורים בתחנות השונות, עם הפסקת קפה מסורתית בפינג'אן נחושת אישי. כל זה – רק מסגרת למסיבת היומולדת שעצרה בדוכן החומוס , מהטעימים שניגבתי בשנים האחרונות אצל ערפאת בשוק הצורפים, טעימת גריל מעורב של חלקים פנימיים מדווכן ממש סמוך אליו, ושיפוד קבב מדוכן דמוי כספומט שבו אתה מקבל תמורת עשרה שקלים פיתה עם קבב עם עגבנייה , בצל ופלפל חריף ואופציה לתוספת יוגורט לגיוון.
רעבים לא יוצאים משם. מה גם שבדרך אפשר לנגוס גם בעוגת סולת ושאר מתוקים להעצמת הצרבת המתגבשת אחרי ארוחה שכזאת.
החבר שלנו, קורן במחוזותיו. חוגג כל שנה שעוברת כמתנה. כמו כולנו , שהבנו כבר כי שום דבר לא מובן מאילו. חיסון או מחלה – ההפתעה מחכה לנו מעבר לפינה בכל צורה ועל כן צריך לברך, להודות ולחגוג כאן ועכשיו, כל שנה, כל יום.
מה אני מאחל לו? שמעתי כי כל אחד שאחרי גיל חמישים ,אשר מקפיד כל שנה לחגוג עם חבריו בארוחת טעימות מושחתתתתתתתת בעיר העתיקה, לפחות חמישים שנים – לא מת צעיר....
והמגפיים ב-250 ₪, חצי מהמחיר בתל אביב? מה הקשר שלהם?
רגע לפני החומוס, עוצר אותי בעל חנות העומד בצד ומבטו מושפל. הוא לא מסתכל על העוברים והשבים אלא מגובה הברך ומטה. רק למי שהולך עם נעלי בלנדסטון ישנות ומשופשפות הוא מציע את העסקה. צריך להיות ממש רעב בכדי לוותר על זה. החומוס חיכה, ולי יש עכשיו בארון עוד זוג. שחור. מתנה שקיבלתי מרוח הקודש הירושלמית ביומולדת. של החבר...
פתחת לי תיאבון לשבת...