מיי פירסט קארי

4:2 לטובת אנגליה. גמר גביע העולם בכדורגל, יולי 1966. אצטדיון ומבלי.

אני, ילד בן 13 עומד ומריע לכוכבי נבחרת אנגליה שהכניעו את נבחרת מערב גרמניה עם שלושער מלהיב של ג'ף הרסט, כולל שני שערים מעוררי מחלוקת, האחד האם בכלל עבר את קו השער והשני האם הובקע לפני או אחרי שריקת הסיום....

אבל, למה שוב אני מתחיל בסיום, כשלסיפור הזה יש התחלה מאוד רגועה ושגרתית... זה לא סיפור על כדורגל, למרות שהיו הרבה גולים, זה לא סיפור על טיול בר מיצוה לחו"ל, למרות שעברנו בכל המקומות הנחשבים באירופה, אבא ובן שכמעט לא דיברו עד אז לבד ממשפטי שיגרה של בוא לאכול, עשית שיעורים ולמה החדר שלך לא מסודר. סיפור שכנראה לא היה מתרחש, אם ההורים שלי לא היו מתגרשים שנה לפני הבר מצווה שלי.

זה סיפור על יחסים, על חד הורות, על ילד ביישן, על צילום של מאות שקופיות צבעוניות שאף אחד לא ממש ראה אותן אחרי שחזרנו ארצה, מסע בו דיברנו בעיקר על פילם קודאק עם ASA400 - פאר טכנולוגיית הצילום דאז, זה סיפור של שנות השישים, לפני חמישים שנה...

עוד לפני שהחלו שידורי הטלוויזיה בשחור לבן מרוממה שבירושלים, כשהחו"ל הכי קרוב לנו היו סדרות הוואי 5:0 שקלטנו בקושי מקפריסין עם אנטנה מיוחדת על הגג, שנים לפני שהבורגנים מצפון תל אביב החלו לשלוח את ילדיהם ל"סאמר סקול" באנגליה ללמוד אנגלית אוקספורדית בשלושה שבועות – אבא שלי החליט כי כמתנת בר מיצוה הוא ייקח אותי, ורק אותי, לטיול בבירות אירופה, כשהדובדבן יהיה חודש בלונדון, בדירה שכורה בסמוך להייד פארק, ממנה יצאנו כמעט בכל יום למשחק כדורגל אחר בטורניר אליפות העולם בכדורגל שנערכה באותה השנה בלונדון.

אני, טירון בנושא כדורגל, בקושי התגבשתי בהחלטה האם לאהוד את הפועל תל אביב או הפועל פתח תיקווה, נחום סטלמך או אמציה לבקוביץ. כך הגעתי מבלומפילד ישר לאצטדיון ומבלי, קופץ כמה רמות, למולדת הכדורגל. קודש הקודשים לכל אוהד. את השיניים לפצח את האגוזים שאלוהים ואבי חילקו לי, אגדל בהמשך חיי.

בלונדון התנהג כלונדונר. בלונדון היה לאבא חבר, הארי שמו. כמוהו, איש עסקים מעולם האופנה, ששנא את הלקוחות והעבודה השוטפת והעדיף את מנעמי החיים והנשים. אותו חבר, גרוש ובליין שהתארח בתל אביב בעבר, הבטיח לדאוג לנו בלונדון. לפני כל משחק כדורגל, כדי שלא נאלץ להידחף ברכבת התחתית, היה מגיע אלינו ברכב בנטלי מפואר עם נהג בכובע קסקט ואוסף אותנו בדרך לאצטדיון. שם, חברנו האנגלי היה הולך לשער הכניסה המרכזי, לטריבונה ה-VIP, ואנחנו היינו פונים לשער שלנו, מקומות עמידה אי שם במרומי האצטדיון, בהתאם לתקציב המוגבל שהיה לנו. משם בעיקר חוויתי את המשחק, כי ממש לראות את השחקנים היה לי קשה , בגלל הבריטים הגבוהים שעמדו לפני...

את משחק הגמר עצמו אני לא זוכר. אני היום מבין כי למשחק הגמר אבא שלי השקיע הון וקנה רק עבורי כרטיס ישיבה בטריבונה המרכזית והוא הלך לשער מקומות העמידה. זיכרון מתוק של מחווה אבהי, מהאיש שלא ממש ידע להחצין את שהרגיש, אלא בהתפרצויות כעס ובעיקר בשתיקות ארוכות. המשחק הסתיים בתוצאה 4:2 לאנגליה. החבר הבריטי שלנו הרוויח באותו יום אלפי פאונדים בהימור שלו מחודשים קודמים על הזוכה במונדיאל.

באותו ערב נסענו איתו אחרי המשחק לחגוג במסעדה הודית מפוארת בסוהו, ושם חוויתי את מנות הקארי לראשונה בחיי. מסע טעימות צבעוני מרשים, חדשני ומרתק שהסתיים בנגיסה לא מתוכננת בפלפלון חריף שעצר את נשימתי, מחייב שתיית מספר כוסות מים עד שנרגעתי, דומע, צוחק, מתעטש, ומנסה להחזיר לעצמי את הנשימה וחוש הטעם.

חזרנו ארצה, רגע לפני שהתחילה שנת הלימודים, אבל לא לפני שאבא לקח אותי להכיר את ככר סן מרקו ונסיעה בגונדולה בתעלות ונציה משם חזרנו בהפלגה חווייתית בספינת הדגל של צים, שהחזירה אותנו לנמל חיפה. שייט רומנטי של אב ובן, בשבילי חוויה שנחרטה כחלק מרשימת החוויות אותן שאפתי בהמשך לחוות עם שותפה נשית לצידי, ועבורו אותי סגירת מעגל. חוויה משפחתית איתי במקום עם אשתו שכבר לא תהיה איתו באף גונדולה רומנטית.

באותה השנה, הייתי מלך הכיתה למספר ימים. לחברים הצעירים בצופי דיזינגוף, שבשבת בבוקר היו מגיעים לשכור לשעה קלה סירת משוטים בירקון, סיפרתי על הגונדולות בוונציה. במוצ"ש, בשיפודי הלב הרחב בכרם התימנים, סיפרתי על המסעדה ההודית בסוהו. יותר מהחוויות, אני מתגאה באבי שטרח להתפנות, השקיע מזמנו ובילה איתי בפעם הראשונה והאחרונה חודשיים ביחד. רק שנינו.

בכיתה ח', כשחברים עסוקים בהפסקות בשיחות צפופות על הבנות, על ההיא שממש "נותנת", על סיגריה ראשונה, על מסיבות ששי בתאורה אדומה וריקודי סלאו צמודים על רקע שירים בצרפתית לא מובנת – אני, סנוב קטן מצפון תל אביב, משוויץ להם על לונדון, כדורגל וארוחת קארי.

חברי קראו ודיברו על המונדיאל הזה במהלך ההפסקות בבית הספר. שידורי טלוויזיה ישירים עוד לא היו קיימים, ואני, נפוח מגאווה על אבי, שלקח אותי עד האצטדיון בלונדון. סיפרתי עוד ועוד לכל מי שרק הסכים לשמוע, על חגיגת הבר מצוה שלנו, בלונדון.