ח. נראה לאחרונה פעיל בוטסאפ שלו ביום שני אחה"צ.
מאז, נעלמו עקבותיו. לא ענה לטלפונים, לא הגיע לבית הקפה השכונתי שלו לקפה בוקר, לא עבר במשרד להפגין נוכחות, לא טלפן לחבריו המעטים ששמרו אתו על קשר לאורך השנים וסעדו אותו בהתמודדות ארוכה עם מחלת עור מעצבנת.
שקט תקשורתי לא מפתיע. התנתקות אופיינית לימים בהם היה ח. נכנס למצב רוח עגמומי, כששקל את המשך דרכו, כשמצא חומר טוב לעשן ולהפיג את ענני הנאחס, שתיקה והעלמות עד לפעם הבאה בה היה מציף את חבריו בתזכורות נוסטלגיות מעלילותיו בתיכון, בימים בהם כולנו היינו צעירים, יפים ותמימים.
אחרי יומיים דוממים, אחיו הגיע לדירה, על פי קביעה קודמת שלהם משבוע קודם, אך ח. לא פתח לו הדלת ולא ענה לצלצלו בדלת או בטלפון. האח השיג מפתח משכן ומצא את ח. שוכב פרקדן על גבו במיטתו. מבט שליו, נראה במדיטציה, רק שהפעם במקום מנוחת הצדיק, הצדיק היה למנוח.
חברים של ממש לא היו לו, הבת חיה בעולמה ומגדלת את נכדיו, גרושתו לא שמרה על קשר ולבד מאחיו לא היה לו בעולם מישהו משמעותי. לחבריו מהתיכון נודע על מותו ממודעת אבל משפחתית שפורסמה בעיתונות.
היה ח. ואיננו עוד. למעלה מ-60 שנה עברו, וזהו. במשרדו נשארו ערמת תקליטי ויניל ישנים, שריד לאהבתו למוזיקה, תעודת הסמכה כעיתונאי מימים בהם עוד חלם לפרוץ ולהצליח, ותעודת מתווך נדל"ן, עיסוקו הקבוע לפרנסה משמימה.
היה, נפטר, ולא היה חסר לאיש שלושה ימים עד שבמקרה גופתו התגלתה. סופה של בדידות. תום מעגל חיים ללא תכלית, ללא טעם להמשיך לחיות אם אתה באמת לא חסר לאף אחד ואיש לא מרגיש שאתה חסר. נורא. האיש נרדם והנפש מבינה שאין לה עבור מה או מי להתעורר, ובוחרת שלא. הסיוט הכי גדול של כולנו. שלא יהיה לנו בשביל מה להתעורר. בלי מסיבות באופק, בלי טיולים, בלי חלומות, ללא אהבות או געגוע, נעדרי חזון ונאמנות לדרך, ללא כל שייכות למשהו שראוי למות עבורו. אז מתים ככה סתם, מוות בפאייד-אאוט, יאללה – בזאת הסתיימו שידורינו לערב זה, ולתמיד.
Comments