מסלולי איילון

טובי טייסי חיל האוויר ניסו ללמד אותי להטיס מטוס סילון. על דעת כולם – לא היה לי סיכוי, אבל בגלל שהתאמתי לפרופיל הדמיוני של "הטובים לטייס", סחבו אותי עוד כמה טיסות מיותרות, ובסוף כולם הסכימו כי לטובתי כדאי שאארוז את עצמי ואעבור למסלול אחר בו לא מתרסקים אם טועים, ובכך הצילו את חיי.

אז קודם כל תודה לכם. לימים נפגשנו, עבדנו ביחד, אתם טסתם ואני דאגתי שלא תתרסקו, תתנגשו, תחזרו לנחיתה בשלום. אתם ישבתם דחוסים בקוקפיט ואני ישבתי מול מסך המכ"ם, מדבר על ערוצי הקשר התעבורתי העמוסים ביותר במזרח התיכון, מתאמץ שתמצאו את המסלול ביום מעונן, תקבלו כיוון בין ברקים והסופות ותטוסו מעל לכל מערבולות האוויר. תעברו עוד יום עד לטיסתכם הבא.

חיל האוויר עשה עסקה טובה. נשארנו חברים. רק שאצלי יש עסק לא גמור. אני ותא הטייס. סיפור שהתחיל בגיל 18, נקטע במבחן הדחה על ידי מפקד בית הספר לטיסה, ואחר כך רק ביקרתי שם מדי פעם. כאורח בטיסות במטוסי קרב דו-מושביים במסגרת השרות ואחר כך כאורח בתא הטייסים במוביל הלאומי כאורח של החברים שלי שהשתחררו ועשו חייל כטייסים אזרחיים.

וואלה, דלתות מסתובבות. כמעט גם אני הייתי יכול להיות שם. לו רק הייתי אז יותר משימתי ופחות פיוטי. אילו...

אבל, ועכשיו אני רק מגיע לעיקר – בשנים האחרונות הבנתי שיש לי את זה. אבל בשני ממדים. התנועה המהירה בפניות חדות תוך תמרונים מהירים על גבול מעטפת הביצועים. רק שבמקום על אפ-16, על קטנוע זריז ובמקום באזור 55 של חצרים, בנתיבי איילון בשעות העומס.

כמי שנוהג בדרך כלל בריסון וזהירות מרבית, עם וותק של למעלה מחמישים שנות דו-גלגלי, וברוך השם, עדיין שלם (טפו טפו נגד עיין הרע) אני מסתכל בהערכה על הצעירים שמתפתלים בין הנתיבים באיילון, במהירות רבה, עוקפים ודוהרים, עם ארגזי השליחויות בירכתי הקטנועים – טסים להם באמנות בין לבין, ללא מרווחי בטחון, דוהרים בביטחון על הרווח הבלתי מרווח בין הנתיבים, סומכים על אבינו שבשמים והנהגים שיישארו בנתיבים שלהם, וטסים לעבר הפקק הבא.

לפעמים, כמו שקרה השבוע, כשלפתע מתחיל לרדת גשם, ובחרתי בטעות לחצות את גוש דן על קטנוע והשארתי המכונית בחניה היקרה מפז – גם אני הופך לרגע לטייס במסלולי איילון. במקום לעמוד מתחת לאחד הגשרים ולחכות שהגשם יחלוף , אני מגביר המהירות וד"ר הייד מתחיל לנהוג בקטנוע.

תוך כמה דקות אני מתחיל להרגיש את שרירי הגב התחתון מכווצים מרוב מתח, הכתפיים מאומצות מלחץ, והלב – מתרונן מאדרנלין. כיף אמיתי להיות אדיוט אמיתי, לזגזג בן המכוניות, לקצר מרווחים, למהר על השול כשכולם תקועים ולהדחיק את המחשבה, מה יקרה אם.

אם מישהו פותח דלת – אני מת. אם מישהו בולם - אני נתקע לו בפגוש ומת, אם מישהו החליט פתאום לעבור נתיב – אני נמחץ לתוך המשאית ומת, אם יש לי פנצ'ר – אני מת, אם אני ממשיך לחשוב על זה – אני מת מפחד...

מאמי, הגעתי הביתה, איזה כיף!

קרדיט לצילום - ART MIAMI 2021