פחד. האינסטינקט הכי חשוב. הרגש הכי אמיתי שיש. הכי מידי. הכי רגשי. אי אפשר לזייף פחד. אפילו לא האמיצים ביותר. גם אני מפחד. הפחד הכי גדול אצלי הוא שיום אחד יגלו כולם שאני פחדן. גדול.
זה מפחיד לשמוע סירנות. לשמוע יריות ברחוב סמוך. לראות אנשים מבולבלים הנסים לכל כיוון מבלי לדעת בדיוק ממי הם מפחדים. רק ממה. וזה מפחיד. הכי מפחיד. הרבה יותר מכל החששות שלנו מהגרעין האירני, מהאיום הרוסי, ממנהל הבנק או מהמבט המאיים של בן או בת הזוג כששואלים אותו: "מאמי, איפה אנחנו בסדר פסח?".
תמיד לימדו אותנו, שפחד זה לחלשים. מצד שני לימדו אותנו שכשפוחדים, קופאים, בורחים או נלחמים. הבחירה שלנו. בתי הקברות מלאים בכאלו שבעת פחד בחרו את הבחירה הלא נכונה. ג'.
איש המרלבורו הפרסומי, הבוקר הגברי עם הכובע הרחב על קופסת הסיגריות האדומה, דמות החיקוי לדור שלי, שהדחיק את הפחד מניקוטין לטובת דמות המאצ'ו, ותראו כמה אנחנו משתעלים עד יום מנסים להיפטר משרידי טעם טבק הוירג'יניה הסרטני שחיסל יותר גברים מכל טרוריסט ג'יהדיסט.
פחד, המניע של כולם. הפחד להיכשל. הפחד להפסיד. הפחד להגיע אחרון. הפחד לא להיות עדכני, שנון, מצחיקן החבורה, להיתפס ללא משפט חכם ברגעי השתיקה, לקבל סירוב ממי שעליה פינטזה נפשי, לא להתקבל לתפקיד המיוחל, ולהבין באמצע החודש כי מעכשיו אתה צריך להתקיים על אדי יתרת חשבון הבנק שלך.
קצת מפחיד לכתוב פה על פחד, בגלל התדמית. החזה המלא במודעות עצמית, הבטחון שאדע לפעול נכון כשנשמע את הסירנות, שאדע לבחור בבית הקפה לאיזה כיוון להתקדם, על מי להגן, האם לשכב ולהגן עליך בגופי הדשן, או לדחוף אותך מאחורי הבר הקרוב ולחפש חבר טלפוני במוקד המשטרה, ואיפה לעזעזל אמצא כלי הגנה עצמית במהומה שתהיה, האם אצליח להתגונן מול נציג ISIS עם קערית שקיות סוכרזית?
מדינה בפחד ב'פרעות תשפ"ב'. אקדוחן ארור אחד מצליח לטרלל מדינה שלמה בסופ"ש עקוב מדם תמים. אירוע בלתי נמנע, שלא ברור איך הייתי נוהג אילו הייתי בין עשרות הבליינים בבר העצוב ההוא, מול לוע האקדח. אתמול ישבנו בבר תל אביבי. היה דליל. באמצע כוס היין הראשונה היא שואלת אותי - מאמי, מה אתה עושה אם עכשיו מגיע לכאן טרוריסט? ואתם?
סבא שלי עצר את פורעי מהומות 1947 בטבח בתי הזיקוק בו נשחטו ביום אחד 39 פועלים בבתי הזיקוק שבחיפה. סבא אפרים, מנהל סדנת הרכבת בחיפה לא פחד ברגע האמת ובתושייתו הציל עשרות עובדי רכבת יהודים מהמון ערבים צמא דם. תמיד הערצתי את הרוסי הנמוך אבל מוצק שהיה סבא בעיקר שקט. מעולם לא הרים את קולו בבית, התמיד בלהיות איש טוב ושקט, שלא פחד מאף אחד, לבד מסבתא אסתר.
תסתכלו בעצמכם -
הסבתא הכי מפחידה בחיפה...
מימין עומד הסבא הגיבור של הנסיך הקטן לבית רובינוביץ...
Comentários