מר פנסי

אהבתי את הפרק הראשון של התוכנית "למי קראת פנסיונר", שתפסה אותי בול בשנה הראשונה של פרוץ הפנסיה לביתנו (ערוץ 13 למעוניינים) . גברי בנאי, הפנסיונר האולטימטיבי, מנחה את הגמלאים המאושרים, בין הנגרייה של שלושת המוסקטרים משקמי הפסנתר, ליקב בו הייננים המבוגרים שותים את רוב המלאי מחוסר לקוחות ולא ממש מודאגים מההפסדים, או הסטנדאפיסטית שצוחקת כל הדרך אל סוף הפנסיה, בגיל 120 כמובן.

התוכנית תפסה אותי בנקודה אישית – האם העבודה אותה עשיתי למעלה מ-45 שנים חסרה לי? שאלה אותה אני שומע תדיר מחברים. האם המתח, האדרנלין, הנסיעות בדרך לאי שם, והשעות הארוכות מול מסך המכ"מ לא חסרות.

לא. ממש לא. שום דבר ממה שהיה – לא חסר, לבד מהאנשים הנפלאים איתם עבדתי במרוצת השנים, שעם חלקם אני מנסה די בהצלחה לשמור על קשר , כאשר הם ואני לא עסוקים עם הנכדים.

עם כל הכבוד לניסיון ולבגרות אותה תמיד מייחסים לעובדים הוותיקים – בגיל 67 בהחלט ראוי לשים נקודה ולפרוש בכבוד. כולנו חכמים ומנוסים, אבל עם הגיל אנחנו חושבים יותר, מגיבים לאט, זוכרים המון אבל דווקא דברים שקרו לפני עשרות שנים ולא את מה שבדיוק אמרו לנו בתדריך בוקר. בקיצור – אני מצדיע לדור הצעיר ומעביר אליו את האחריות, בביטחון מלא, שזה מה שצריך להיעשות.

ועכשיו – מה עושים עכשיו, בעשרות השנים הבאות עלינו לטובה?

הרי לא אפתח חנות לפיצוחים או דוכן לגלידה פה בשכונה, למרות שזה חסר ובטח יהיו לי הרבה לקוחות. לא אשב לכתוב את הספר שדחיתי כל השנים, כי מזמן הבנתי שאת הספרים היום קונים בעיקר בני משפחת הסופר, שמימן בעצמו את הוצאתו לאור.

אבל – יש לכל אחד מאתנו רשימת משאלות גנוזה עמוק בלב, אותה אשמח לממש. כמו לגור שלושה חודשים בעיירת סקי קטנה, לגור מחוץ לעונת התיירות בחוף יווני של אי הצבוע בלבן, לקרוא שם את כל הספרים שלא קראתי עד היום, עם בקבוק יין לבן כל ערב, ולא ללכת לקופת חולים חורף שלם; לנסוע ולהיות, פשוט להיות עם הבת שלי שגרה מעבר לים, להיות עד שיגידו לי, די, מספיק, סע הביתה; להצטרף פעם אחת לחבר שלי שכל שנה מזמין אותי לטיול אופנועים כבדים בכבישי מערב ארה"ב ואני ברוב טיפשותי מתחמק מזה כי אני חושש מתאונת דרכים מטופשת, ובינתיים ממשיך להסתובב על דו-גלגלי בפקקי תל אביב; להטיס אולטרה לייט בעצמי, לא בשביל להוציא רישיון אלא בשביל האגו – תראו, עשיתי גם את זה!

זאת רשימה ממש מקוצרת שלא כוללת אתגרים קולינריים, פנטזיה לנגן על כלי מוזיקלי – דבר שלא הצלחתי לעשות עד היום, אתגר אישי בסיסי – להסיר מעלי את המטען העודף שמקדים להגיע לפני בכמה ס"מ לכל אירוע, להיות כשיר וחזק בכדי לשוב לשחק מטקות כמו פעם, ולהמשיך לחייך בכל פעם שחברים ישאלו אותי מה התוכניות שלי לגיל הפנסיה...