משחקי הרעב

מזמן הפסקתי לאכול בגלל רעב. יש מאה סיבות למה לאכול - ותשובה אחת למה לא. כי אנחנו לא באמת רעבים.

בכנות - אתם בכלל יודעים מה זה להיות רעבים? כלומר, באמת רעבים? רעבים בצורה שאם לא תאכלו שלוש ארוחות מסודרות בכל יום, אתם לא תתפקדו מרוב רעב?

אוכלים כי בוקר, אוכלים כי הוזמנו, בתאבון כי זה כבר זמן הפסקת צהרים, קפה לא מושלם ללא מאפה, נשנוש בין ערביים, ולא נאכל במסעדה אם כבר יצאנו בערב לבילוי עם חברים?

אנחנו אוכלים כי האוכל מונח לפנינו. כי המדפים עמוסים. כי בטלוויזיה לא מפסיקים לבשל. כי מדורת השבט מתכנסת תמיד לשלוש מנות עם סיומת מפנקת של הגלידריה השכונתית.

אנחנו אוכלים בעיניים. אנחנו אוכלים כי לא נעים לסרב. אנחנו אוכלים כי עכשיו הכריזו על הפסקת אוכל. אנחנו פותחים שולחן כי הדיילת שואלת - עוף או בקר?

אנחנו לא משאירים אוכל בצלחת. אנחנו קמים לסבב נוסף מהמזנון. אנחנו מסכימים לקבל עוד כף מהנזיד שמארחת הכינה וטועמים עוד קציצת קבב חמה שהגיעה בסיבוב האחרון מהגריל. כי זה זמין, טעים ובעצם למה שלא נאכל?

אוכלים ומתחרטים. לועסים ומקווים לטוב. סובלים מלחץ בסרעפת, מתעוקת חזה, מהמיית בעבוע הקומפרסור הפנימי, מנפיחות מביכות ושבועה כנה כי ממחר נצום עד שנחזור לעצמנו.

ואני, הבולס הבלתי נלאה, מבקר מסעדות בדימוס שפרש כשפרץ את מכנסי הג'ינס מספר 34 בואך 36 ובהתייעצות צפויה מראש נוכח הכתובת הזוהרת במשקל הבייתי, בשיחה הבאה עם היועצת הפרטית שלי החליטה. נו כי למען יאריכו ימי זוגיותנו בכיף, עדיף שאפסיק לבקר מסעדות ואסתפק בביקור בלתי מחייב במסעדה פעם בחודש.

בעברי, כשם שאכלתי בלי חשבון, גם שברתי שיאי צום. אני לא מתכוון ל"מסע רעב" בקורס טייס. זה היה בקטנה. בעברי עשיתי סדנה מרשימה שבסופה צמתי עשרה ימים. רצופים. שתית מים ללא הגבלה, וזהו. בסיומה הבנתי כי אוכל זה באמת אינו חשוב ואפשר לחיות בכיף גם בלי לאכול עצמנו לדעת.

אני מרגיש רע כשאני מדבר על צום כשברקע מדברים על מצוקת החטופים במנהרות שם מתקיימים על רבע פיתה ליום. ובכל זאת - החיים ממשיכים והמשקל שלי לא יירד אם לא אאסוף את עצמי. ומהר.

"אבא חטוב", זוכרים? אני לא שכחתי. את כל השיחות שלי עם מונה, הדיאטיקנית הפרטית שלי מרמת אביב שיננתי. את העצה הבסיסית של רופא המשפחה שלנו - הליכה היא התרופה הכי טובה - אני משנן כל בוקר על טיילת תל ברוך או על ההליכון הממוזג בקאנטרי ג' בימים חמים.

זהו. אני יוצא לדרך, כי בראש השנה הקרוב אולי תעצרו אותי ברחוב, מנסים להיזכר את מי אני מזכיר להם, אולי את שלומקה השמנמן מפעם.

הערה - צילום AI לעיל הוא פרי דמיוני. אני אפילו לא מכיר את החתיך המסוקס הזה, אבל מוכן להתחלף אתו לקראת ראש השנה.