משכנות ירקונים

עיר הנוער. כך קראנו בשנות השבעים לבית העלמין בקריית שאול. כינוי ציני שעזר בהתמודדות עם מציאות הזויה. מלחמת התשה בתעלה, גיבורי הסיירות במלחמת המרדפים מול אויב חמקמק בכפיה המתחבאים בכפרים מאחורי נשים וילדים, לוחמים ערכיים שבקרב על טוהר הנשק ניצחו אבל האימהות שלהם בכו, ולוחמי '73 ואילך שבעבור מחדלי היוהרה של מפקדיהם הוסיפו שכונות חדשות לעיר הנוער והחברים שלי.

עשור מקולל בו כל משפחה, קיבוץ, שכונה היה חלק ממשפחת השכול ואנחנו לקציני נפגעים. שנה ועוד שנה, ואני כבר מכיר היטב את המצבות, של הנופלים ושכניהם, אחרי זה קברי בני המשפחה שעם השנים נפרדו מאיתנו ונקברו, מי בקבר צבאי בפורמט משרד הביטחון, קבר "רגיל" – כל אחד בסגנון שקבעו ילדיו או בני הזוג הנותרים, מי בזוגי, וגם בקבורת סנהדרין, החידוש ההלכתי להוזלת הקבר נוכח מצוקת הנדלן במגרשי בתי העלמין המתמלאים והולכים. כולם נקברים. לבד ממי שלא.

בבדידות, זוגיות או במגירה. מה זה משנה כבר. כולנו הרי בסוף מגיעים לשם. מי בחרב ומי בווירוס, מי בשיבה טובה ואחרים בתאונה, חלק מתים כצדיקים בשנתם ואחרים מדשדשים בייסוריהם בהוספיס. יאללה, הבנתם. כולם מתים.

בתי עלמין צבאיים, התודה הסמלית האחרונה שהמדינה נותנת לבניה שמסרו את חייהם למענה – אין כל חולק על כך, שהם סמל, זיכרון עולם לאלה שאינם איתנו, ובזכותם אנו כאן. למי שמסרו את נפשם למטרה נעלה. בהצדעה לכולם – לא על בתי הקברות האלה אני מערער, אלא על כל השאר.

אני לא פותח פה דיון על קדושת הקבר ותזמון תחיית המתים במהרה בימינו. עם מי שמאמין בזה, אין לי ויכוח. תמסרו דש למשיח ממני. אני פונה לשמונת הקוראים הנבונים שלי, שמוכנים לשקול אפשרות אחרת. פתרון אחר.

הרי ברור לכולם שעדיף לבנות דירות מאשר קברים. הקרקע נועדה להניב מזון ולא מצבות; תעשיית קדושת המתים לא ממש מוסיפה לתוצר הלאומי באופן מוחשי. את זכר המתים, אפשר להנציח בדרכים אחרות. איש איש ורצונו הוא. באגרטל אפר בסלון, בשריפת הגופה בוורנאסי הודו, בתרומת אברים או במסירת הגופה לתרגול הסטודנטים לרפואה. כל בחירה שלכם, היום כאשר אתם צלולים ואפשר לשכנע אותכם כי עדיף מלהמשיך לשכב במגירה בטונית בקומה חמישית אי שם בשיכון החדש הנבנה , משכנות ירקונים או אחוזות סגולה או קריית שאול עילית. זה באמת לא הולם כאקורד אחרון במסע החיים המכובד שלכם.

זה ממש לא חשוב. זוכרים את הנשמה ולא את החוליות הסדוקות והמתפוררות בעמוד השדרה שלנו.

חייבים להפסיק לאלתר את פולחני הקבורה וההנצחה, בקברי שיש מעוטרים, מוזליאון סלע בחלקה משולשת או מיני אנדרטה עם גלשן משיש לזכר הילד שטבע מגל ענק אי שם בקוסטה ריקה ושם נעלמו עיקבותיו.

מדי שנה, כשאני פוקד זכר קברי יקרים לי בבתי הקברות, אני נדהם לראות את יוזמות הבניה שם. עוד חלקות קברים, מוכנות למכירה, מהר הזיתים ועד קריית שאול. כל אחד בהתאם לתקציב המשפחתי ועומק האבל והכיסים של היורשים מוכי הצער, וכן, גם על פי רצונו של המנוח, לו רק הסכים לדבר גם על הנושא הבלתי נמנע הזה עם ילדיו.

הנושא באמת רגיש. מתנצל מראש אם עכשיו זה לא הזמן לדבר על בחירה רגשית משמעותית עבורכם. שכול, אבל, אסונות ומגיפות - הם לא באמת הזמן לדבר על בחירת קבר אם בכלל. אבל מתי בארץ יש פסק זמן רגוע בו אפשר לפתוח הנושא?

יש לנו ארץ קטנה. עם שפם. ואם לא נפסיק לכסות אותה בשיש, תהיה לנו ארץ קטנטונת בתכריכים...