מתאבד על הפילהרמונית

תל אביב. צהרי יום ששי. יש לנו זוג כרטיסים להופעה בהיכל התרבות בעוד כחצי שעה ואנחנו בפאתי רמת אביב והיא שואלת, מה אתה לחוץ?

תל אביב של 2024. מה שעשו בחורינו הטובים לרחובות חן יונס עשתה הרכבת הקלה לכבישי תל אביב. סדום ועמורה. רק שבעזה כבר אין כלי רכב, ובתל אביב כולם אופטימיים. מתניעים ונעמדים בפקק. והכל מתנהל בצפיפות, עם חיוך, סובלנות, צפצופים קלים להעיר את הנרדמים בפקק המתמשך, ותיקווה. להגיע, לא לפגוע בשליח הממונע התורן, לחנות ולהנות. אמן.

אנחנו בשוסטר. הפילהרמונית ומירי בהיכל. ששי. חצי שעה. אין סיכוי. זוג כרטיסים ב-700 שקלים מתאדים.

אלא אם נעלה על הקטנוע. זוכרים? הדו-גלגלי הקסום שלא נמכור עד לחנוכת המטרו, או אם נגיע לאורטופדית ב' שלא לביקור מתוכנן.

ששי. כולם עומדים. לא חושב שיש חוק תנועה אחד שלא הוגמש ברכיבה הזאת. מצד אחד, סכנת נפשות. מצד שני, אין כל הסבר הגיוני לתכנון התעבורתי המוצע עבורנו בשנים הקרובות בעיר – אלא אם נעבור להתנייד במרכבות האלים ונרחף בשמי גוש דן.

עיר ללא משטרה, לפחות לא בששי בצהרים. כנראה כולם בתדריך לקראת מוצ"ש בקפלן. חצי שעה – ללא כל צ'קלקה כחולה. ואולי טוב שכך. אחרת אני מזמן במעצר, בשלילה ובחיפוש תרוץ מקורי מה אני עושה עם רכב מנועי במסלול המיועד לאופניים בלבד.

אחת ורבע. ציר נמיר עמוס ביותר, איילון גדוש, באבן גבירול עומדים, והשעון מתקתק. אז נפסיד שיר אחד בפתיחת המופע, מה הלחץ?

היושבת מאחור, בעל רישיון נהיגה על קטנוע בעצמה, נדרכת. אני מרגיש את הברכיים מתהדקות מאחור על המושב. זה מתחיל להיות קשוח. רכיבה בסגנון חופשי, זריזה, עם הטיות גוף כמו הייתי שליח בוולט בחריץ הדק בין האוטובוס החוסם את נתיב התחבורה הציבורית לשיירת המכוניות העומדת בנתיב מצביעי חולדאי. רק לא לגעת במראות המכוניות. ולזכור שזאת רק עוד הופעה.

העורף מתוח. הכאב בשיפולי בגב בצומת חוליה L-5 נוקב מתמיד. כל הגב זקוף ודרוך. זהירות מרבית ותיקווה תמימה כי כל העולם לא יסטה מנתיבו כאשר אנחנו בזיג-זג של חיינו. לפחות שנהג המונית לפנינו ישמור על נתיב חייו ואנו ביחסיות זהירה נחוג סביבו.

באמת. מה עבר לנו בראש, היכל התרבות, ששי, בצהרים?

סבא וסבתא רוכבים למערכה הראשונה דרך שדות הקרב של העיר המתחדשת. עיר הנחרשת היום בחדווה לטובת עולם תת קרקעי חדש למען נכדינו שלבטח ייהנו בכיף מהרכבת הקלה שיום אחד תפעםבתחתית הקו הירוק במעמקי רחוב אבן גבירול. אריאל בן השנתיים יוכל לספר לחבריו כי סבא שלו תרם הרבה זיעה קרה למען בניית הקו. סבא שלומי ועוד מאות פועלים סינים תת קרקעיים בלתי נראים.

בסוף הגענו. בדיוק בזמן. בחוץ עוד היו שלוש שורות ארוכות של נכנסים בהמתנה מול הפתח להיכל. הקריין הכריז למתגודדים במבואהכי מיד נסגרות הדלתות. אף אחד לא התרגש. עד שמירי התחילה לשיר.

"זוכר את נובמבר?....."