נזכור. את יפי הבלורית. את החבר שלא שב. את האזעקה שהעירה בצהרים עם שלם למלחמה קשה. לא נשכח את חברי, לובשי המדים במלחמת יום הכיפורים. נזכור את כולם.
עברו 48 שנים מאז. הכול השתנה, חוץ מזכר החברים שלי, שנשארו צעירים לנצח בזיכרוני.
כבן לשני הורים מלוחמי תש"ח, חונכתי על זיכרונות אישיים, סיפורים וצ'יזבטים שבהם תמיד היו שזורים שמות של מי נפלו ואינם, שמות החרוטים על המצבות בבתי העלמין הצבאיים, מגש הכסף.
אמי, להלן לוחמת בגדוד השלישי, פלוגה ג' בחטיבת יפתח, הייתה מוקפת בלוחמים נועזים שכבשו את הגליל העליון ואחר כך לחמו במצרים בקרבות הנגב. נערה בת 18 שבעיקר ניצחה את הקרבות בנגינת אקורדיון בערבים ובזמן ההפוגות לימדה עברית את העולים החדשים שגויסו לקרבות מלחמת השחרור לפני שהספיקו ללמוד עברית.
אבא, שקנה מצלמת קודק משוכללת מהכסף שהרוויח כמלווה שיירות לירושלים הנצורה לפני הקמת המדינה, ובמצלמה הזו הנציח אחר כך כלוחם את קרבות שחרור הנגב והנפת דגל הדיו באילת.
כולנו זוכרים. לצערי מדי שנה גדל מספר הנופלים ואין אחד מאתנו שלא מכיר חבר או קרוב משפחה, בן מחזור או חבר ליחידה, שותפים שלנו במסע הציוני העקוב מדם הנופלים בדרכנו אל השלום.
הצפירה של יום הזיכרון לנופלים במערכות ישראל היא טריגר מאחד לכולנו. היכולת להזכיר לנו את המשותף לנו. הכרת התודה לכל מי שכבר לא אתנו, בכדי שאנו, נמשיך להיות.
גם השנה, כפי שאנו עושים כל השנים מאז נקבר בשנת 74' בקריית שאול, ניפגש סביב קברו של מאיר. בן כיתה שלי, חבר, לוחם שריון שנפל ביום השני למלחמת יום הכיפורים כמפקד טנק בקרבות סיני. שנים שהחברים נפגשים וזוכרים ביחד, כשכולנו כבר ממש לא צעירים, השיער שיבה אם בכלל, קצת דיכאוניים אחרי כל כך הרבה בחירות לא מכריעות, גמלאים, סבים לנכדים, ורק מאיר – מחייך בזיכרוננו, יפה, אופטימי וצעיר לנצח.
Comments